השבועיים האחרונים היו מרגשים ומסעירים במיוחד בחייו של אופק יפרח אזולאי, אבל רגע השיא שלו, בלי שום צל של ספק, היה הרגע שבו הבין כי סינגל הבכורה שלו, "אדם", כבש ציון דרך שכל אומן וזמר מתחיל בישראל חולם עליו - להיות מושמע בגלגלצ.
"זה היה פסיכי לגלות", הוא מספר על היום שבו חזר מחדר הכושר ומצא הודעות ממכרים רבים ששלחו לו סרטונים המתעדים את קולו בוקע מן הרדיו. "זה קרה בלי הכנה, שלושה ימים אחרי שהשיר יצא, למרות שזה היה נראה בעיניי כמו משהו רחוק מאוד שאולי יגיע בהמשך הדרך. קיבלתי מאות הודעות מאנשים שאני לא מכיר, גם הומואים וגם סטרייטים, וזה מרגש מאוד. מתברר שהסיפור של אדם נגע בהמון אנשים".
השיר "אדם", שעליו עוד נדבר, פרץ לא רק את חומות פלייליסט גלגלצ אלא שודר בתחנות נוספות, זאת לצד סיקור ואזכורים גם במגזין "טיים אאוט" ו"חלון גאווה" של כאן 11. אזולאי (30) מספר איך בתור זמר מתחיל אפילו הוא מופתע להיכנס לספוטיפיי ולראות בלייב אנשים מאזינים לשיר. "הכל קרה נורא מהר ולא ציפיתי שדבר כזה יקרה בשיר הראשון שלי", הוא אומר.
אבל למרות הטפיחה הנעים לאגו, נדמה כי אזולאי נשאר מחובר לקרקע. "זה לא שאני התפוצצתי והגעתי למאות אלפי האזנות, אבל יש לי חברים שמנסים ונלחמים כבר שנים, ואני הצלחתי ליצור איזה דיבור מפרגן כבר בהתחלה", הוא מסביר. "זה עבר את המסגרת של חברים שמפרגנים והתרחב לעוד מעגלים, לעוד קליקות. אבל אני מבין שבתור מוזיקאים בישראל הסטטיסטיקה לא לטובתנו, אז אני מביא בחשבון שיכול להיות זה רק הייפ ראשוני ואוטוטו דברים ייעלמו".
"הרבה הומואים הם אדם, גם בי יש קצת אדם"
את השיר "אדם" כתב אזולאי כחלק מאתגר כתיבה בלימודים על בחור אמיתי וספציפי, אבל הוא מספר את סיפורם של הומואים רבים שמגיעים לעיר הגדולה. מצד אחד, הוא מעלה על נס את החופש, את הבחירה ואת שפע הגברים שמציעה תל אביב, אבל באותה נשימה הוא גם מבכה את הדברים ומותח ביקורת על השעבוד לשפע. "כולנו רוצים לטרוף את העולם ולכבוש יעדים, אבל במקביל יש לכולנו רצון למלא את החור בלב ולחבק את הילד הקטן שהיינו", מסביר אזולאי.
את השיר מלווה קליפ צבעוני ובו משתתף גם הפעיל החברתי אבי בוסקילה, לצד אזולאי עצמו, שיושב על ספה לצד שלושה גברים נטולי חולצה. הסינגל המדובר, שלעתים נשמע כמו יצירה שהייתה יושבת בול על אביהו פנחסוב ביקום מקביל שבו הוא גיי, הוא סנונית ראשונה מאלבום ראשון שעליו אזולאי עובד בימים אלה, יחד עם המפיקים אורי "בלונדי" חורש, יונתן דניאל ונתנאל "דידה" עבו.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אדם המקורי - הוא יודע שהשיר נכתב עליו?
"אחרי שעברתי לתל אביב עבדתי במסעדה על רחוב רוטשילד והכרתי בחור שהיה פרפר, אחד כזה שלא מתחייב, ובאמת היה חוצה את הרחוב כל הזמן ומפלרטט איתי וגם עם אחרים. שיתפתי אותו בשיר, אבל אני חושב שהרבה הומואים בתל אביב הם אדם, גם בי יש קצת אדם, ובעצם בכל בן אדם. היה לי ברור שהשיר חוגג את החופש, אבל גם נותן לחופש איזו כאפה".
בשיר יש היבטים נוספים, נסתרים יותר, כך מספר אזולאי. "הם קשורים ביחסי כוח ותפקידים בתוך הקהילה", הוא אומר. "כמו למשל המבוגר הגברי המנוסה והמבוסס, זה שבטוח בעצמו, אל מול הבחורים הצעירים והתמימים שעושים את צעדיהם הראשונים והלא תמיד קלים כהומואים בעיר הגדולה".
יש סיטואציה ספציפית שאתה מתייחס אליה?
"כשהייתי בן 18 דיברתי שבועות עם בחור מבוגר יותר וקבענו להיפגש במצעד הגאווה בתל אביב, שהיה המצעד הראשון שלי. ביום המצעד הוא הבריז ולא ענה להודעות שלי. הייתי אמור לישון אצלו ובגלל שלא היה לי לאן ללכת החלטתי ללכת לסאונה, כי זה היה המקום היחיד שהרגשתי שיכול לקבל אותי. אפשר לתאר מה קרה שם, אבל הייתי ילד בן 18 שלא יודע כלום מהחיים שלו".
היום, בדיעבד, איך אתה מתייחס למקרה הזה?
"בגיל 30 אתה רואה את הדברים בצורה קצת יותר מורכבת. ילד בגיל כזה צריך לחוות את החוויות האלה אחרת, עם הדרכה ועם חשיפה קצת יותר איטית. בקהילה יש יחסי כוחות ברורים שמבוססים על גיל ומעמד. המבוגרים לובשים על עצמם איזה תפקיד גברי, אבהי, שמתיישב על פנטזיה של הרבה צעירים שאין להם הניסיון והיכולת לראות ולהבין שאלו תפקידים שאנחנו מלבישים על עצמנו. לבני 18 קשה לראות את זה, הם נשאבים לפנטזיה ורוצים לחיות אותה אחרי כל כך הרבה שנים של חיים בארון".
"אנשים משתעבדים לסמים - אין בזה שום דבר מגניב"
מבחינתו של אזולאי, תקופת "הפריצה" שלו בקהילה הגאה הייתה בזמן השירות הצבאי בכלא 6. "היו מלא גייז במשטרה הצבאית. פתאום הרבה מסיבות והרבה סקס, דברים שאני מסתכל אחורה ואומר וואו, לא היה מי ששמר עליי אז. אלה דברים שסודקים מעט את הנשמה כשעושים אותם בגיל 20 בלי בקרה".
אזולאי אומר את הדברים אבל ממהר להסתייג ולהכריז שהוא "לא נזיר". "גם כשאני שר 'החופש הוא הכלא הגדול בעולם' זה נשמע קצת כמו משנה דתית, אבל דווקא מהמקום הכבול שהומואים היו בו, יש איזו הוללות בלי בקרה", הוא מסביר. "היום אני שומר על עצמי יותר. אני יודע שיש כאלה שלא, אבל אני יודע מה הגבולות שלי, מה עושה לי טוב ולמה צריך להגיד לא".
איך אתה חווה מנקודת המבט שלך את הסצנה ההומואית בתל אביב?
"אני מרגיש שאנשים כל הזמן מסממים את עצמם כדי לברוח, כדי לקבל תחושה שהם לא מצליחים לקבל מגברים אחרים. אבל זה מגיע עם מחיר, הם צריכים להתמודד עם 'היום שאחרי', ואני מכיר כמה אנשים שנכנסו לגמילה, אנשים מכובדים שעובדים בעבודות מכובדות, כאלה שאיבדו את זה בגלל איזה חסך שהיה להם. אני לא רוצה שזה ייצא כאילו אני נגד סמים".
לא קצת מוזר שאתה חש צורך להתנצל שאתה מתבטא נגד צריכת סמים לא מבוקרת?
"כי זה נתפס כמו עמדה שמרנית. אני חושב שצריכה מבוקרת ואחראית היא דבר מהמם, אבל אנשים משתעבדים לדבר הזה - ואין בזה שום דבר מגניב. אני לא איזה מעצבן שמגיע לבית הספר ואומר 'אל תעשו סמים', אבל צריכת סמים לא יכולה להחליף את היכולת לעבד כאב בצורה טבעית. יש רגעים של סבל שצריך לחוות, ובסדר להראות אותם. לא הכל תמיד שמח ויפה, יש רגעים נוצצים פחות".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"אמא שלי אומרת: בעזרת השם יבוא חתן"
אזולאי נולד בקריית אתא והוא האח הצעיר בשלושה. כילד היה חברותי וחביב על כולם ולא סבל מהומופוביה או מבעיות חברתיות עד שהגיע לתיכון, הוא מספר. "זה היה גיל קשה עבורי. התחילו לי חרדות חברתיות והייתי מסתגר בשירותים", נזכר אזולאי. "התחילו לי תהיות לגבי הנטייה המינית שלי והרגשתי שאני צריך להילחם על המקום שלי. היו לי המון רגעים של בדידות, למרות שעד אז הייתי אהוב ומקובל".
הוא בא ממשפחה מזרחית-מסורתית ועד התיכון התחנך בבית ספר דתי. "עשינו קידוש ביום שישי והלכנו לבית הכנסת", הוא מספר. "אבל על דעת עצמי החלטתי לעבור לבית ספר חילוני, כי בתת-מודע הבנתי שאני פחות מתחבר לדת ומשהו באמונה שלי נסדק. הייתי הולך פחות לבית הכנסת ופתאום כן אוכל דברים אחרים. בכל פעם עברתי איזו משוכה אחרת".
ממה נבעה ההתרחקות מהדת?
"לא ידעתי להסביר את זה במילים אז, כי הייתי מאוד צעיר, אבל הרגשתי שמשהו בחוקים כובל אותי ורציתי לקבל בעלות על הגורל של עצמי. החוקים לא היו ברורים לי, לא הצלחתי להבין למה אני עושה את מה שאני עושה. אני לא יודע אם זה קשור לאמונה או לא, פשוט באותן שנים הייתי בז לכל הדברים האלה".
עסקת במוזיקה כבר בילדות?
"זה משהו שהחבאתי, כי הרגשתי שזה משהו ששייך לנשים ואנשים עדינים, משהו שאני לא צריך לעסוק בו. התחלתי לחקות זמרות גדולות כמו וויטני יוסטון, שירי מימון ומאיה בוסקילה. רציתי לשיר ככה, אבל החבאתי את הנטיות היצירתיות שלי".
את "הנטיות" שלו הוא לא היה יכול להסתיר יותר מדי זמן, ויצא מהארון לפני אמא שלו כבר בגיל 17. לאבא שלו, חובש הכיפה, הוא סיפר בחשש עוד יותר גדול, אבל לשמחתו הרבה הם חיבקו אותו מן הרגע הראשון. "הייתה לי תוכנית סגורה ולא רציתי לצאת מהארון לפני סוף התיכון, כי לקחתי את התרחיש הכי קיצוני - שייתנו לי מכות בבית הספר ויעיפו אותי מהבית", הוא נזכר. "מתישהו נכנסתי לדיכאון ואמא שלי לקחה אותי לשיחה ושאלה מה יש לי. היא שאלה אותי אם אני הומו וישר אמרתי שכן".
זה צעד אמיץ. איך היא הגיבה?
"היא הייתה ממש מופתעת ושאלה את זה סתם כדי לסמן וי על השאלה. באותו רגע היא בלעה את הבהלה שלה ותמכה, ורק אחר כך עיכלה את המידע הזה בעצמה. זה היה תהליך הדרגתי, סיפרתי לחברים הטובים ולאבא שלי אחרי שנתיים, למרות שהוא הבין כבר אז. הוא האדם הכי טהור שאני מכיר, אני יכול לבכות רק מלדבר עליו. לא חוויתי את הדברים הנוראים שאחרים חוו, הייתה קבלה מוחלטת. הם אמרו שיהיו איתי בכל צעד, שהם אוהבים אותי כמו שאני. אמא שלי עד היום מחכה לחתן, היא תמיד אומרת, 'בעזרת השם בקרוב יבוא חתן'".