גלגול הללי, אחד מכוכבי הטיקטוק האהובים ביותר בישראל, היה טיקטוקר מוכר ואהוד הרבה לפני המלחמה, וסביר להניח שהדמות הגרוטסקית שהוא מרבה לפרסם צצה לכם על המסך יותר מפעם אחת, כנראה תוך כדי שהיא צורחת בקולי קולות או מתגלגלת מצחוק בלתי נשלט.
עד לא מזמן, הסרטונים המשעשעים שהוא היה מפרסם היו דבר שבשגרה, אבל בשבועות האחרונים הדבר הפך עבורו לשליחות של ממש. "לפני המלחמה הייתי מקבל הרבה הודעות שאני מצחיק, אבל עכשיו אני מקבל תודות אמיתיות ועמוקות מהלב. אנשים כתבו לי שאני 'קרן אור ראשונה', אחרים כתבו שאני מצחיק אותם בפעם הראשונה מזה שבועות. זה קשה, אבל אנשים משוועים לצחוק ואני מנסה להציג תמונה קצת אחרת בתוך חודש שלם של שכול וכאב".
האתנחתא הקומית של גלגול כבשה את הגולשים הרבה לפני המלחמה, אבל עם ההתנדבות לשירות מילואים וחזרתו למסגרת בה שירת 11 שנה, דמותו של כוכב הטיקטוק קיבלה ניחוח נפלא של סרט בורקס, הגיעה כמעט לכל בית בישראל והצליחה להעלות חיוך על פניהם של ישראלים רבים בתקופה כל כך קשה, ועוד באווירה צה"לית.
והישראלים היו צמאים לצחוק המתגלגל הזה - ויעידו על כך מאות אלפי הצפיות בכל סרטון ועשרות אלפי העוקבים שנוספו לו רק בשבועות הבודדים האחרונים. ועדיין, הצחוק המתגלגל המוכר לא בא כל כך טבעי מאז ה-7 באוקטובר. "עוד לפני שפרצה המלחמה הייתה לי תקופה לא טובה מבחינה אישית, התחילו לי קצת חרדות", הוא מספר בשיחה עם mako. "כשפרצה המלחמה הכל התגבר, היה לי פחד קיומי שהזכיר לי את ההתחלה של הקורונה, שלא ידענו מה לעשות". 
איפה מצאת את עצמך בבוקר ה-7 באוקטובר?
"חזרתי לירושלים ב-5 וחצי בבוקר ממסיבה בתל אביב. האזעקות הראשונות בירושלים היו בסביבות השעה 8:00 בבוקר, אבל אני קמתי רק ב-9:00 באזעקה השנייה. יצאתי וראיתי את אמא שלי יושבת מול מסך כתום בטלוויזיה. האינסטינקט הראשוני שלי היה לפרסם משהו מצחיק על אזעקות, שהורדתי כשהבנתי את סדר הגודל של האירוע. בילינו הרבה בחדר המדרגות בפחד היסטרי באותו יום".
הללי מצא את עצמו בפעם הראשונה בלי מילים. אחרי שהשוק הראשוני דעך, הוא התחיל להשתמש בכוח הרב שלו ברשתות כדי לסייע לכל מי שרק היה צריך. "זה הרגיש שזה היה היעוד שלי באותו רגע, שהכל הוביל לנקודה הזאת", הוא מספר על הימים הראשונים. "אנשים נאחזו בכל פיסת מידע וניסיתי לנצל את הכוח שלי ברשתות לטובת חוכמת ההמונים. שלחו לי המון בקשות לפרסום, ניהלתי רשימת נעדרים ושיתפתי כל בקשה שקיבלתי. רציתי לתת לאנשים את הבמה שהם זקוקים לה".
@galgul_halaly ♬ צליל מקורי - גלגול
בפועל, כך מספר הללי, הללי התקשה לצאת בימים הראשונים ממעגל ההלם והעצב. "כל מה שעשיתי היה לראות טלוויזיה ולבכות", הוא אומר. "במקביל אני מקבל הודעות שמישהו נחטף או נרצח ובקשה להסיר סטורי שפרסמתי, אז נכון שיש לי כוח ברשת אבל הרגשתי שאני לא תורם מספיק. הלכתי לעבודה כרגיל בחברת סלולר, היה יום שבאה לקוחה כדי לתקן את הטלפון ופשוט פרצתי מולה בבכי בלי מעצורים".
דווקא מתוך תחושת חוסר האונים, החליט הללי לעשות מעשה, לחזור למערכת הצבאית בה שירת 11 שנים, שמונה מהן בקבע, ולהתנדב לשירות מילואים לאחר שהשתחרר בשנת 2019 בדרגת רס"ר. "התקשרתי ליחידה שלי בצבא, אחת מיחידות הקומנדו, ושאלתי אם הם צריכים עזרה. מאז אני בבסיס. זה המקום שלי - פה אני תורם".
מאז ובמקביל לשירות המילואים, גלגול הפך לאחת הדמויות אליהן הישראלים בורחים כדי לצחוק, אפילו לרגע קצר. "אחרי נאום ה-Don't של ביידן פרסמתי סטורי קצר שבו אמרתי את דעתי על הנאום וקצת צחקתי על הנשיא וגיליתי שאנשים ממש שיוועו לקצת צחוק", מספר גלגול על הרגע בו הבין שהוא חייב להמשיך, למרות הקושי. "אני בעצמי הייתי צמא לזה. יום אחרי זה כבר הייתי במילואים וכשהגעתי ליחידה משהו בי השתחרר והבנתי שזאת השליחות שלי – לשמח אנשים. היום יותר מתמיד".
@galgul_halaly בוקר טוב
♬ צליל מקורי - גלגול
"לא היית יציאה מהארון, זה תמיד היה ברור לכולם"
הללי נולד בצפת וגדל עד גיל שנה וחצי בקיבוץ עין גב. הוריו, משה הללי ז"ל ובת שבע מועלם, ירושלמים במקור, חזרו לאחר מכן אל עיר הביתה וגרו בשכונת קטמון. הללי לא עזב את ירושלים מאז, וגם בימים אלה הוא גר עם אמו, "היקרה כפרה עליה". "ירושלים זה הלב שלי, הבית שלי", אומר הללי כשנשאל מדוע לא עבר כמו רבים מחבריו לתל אביב והמרכז. "אני מאוד אוהב את העיר ואף פעם לא חשבתי לעזוב אותה. גם הייתי בבסיס סגור כל תקופת הצבא אז היה מיותר לשכור דירה. אני אוהב את תל אביב מאוד ורוב החברים שלי שם, אבל אני תמיד אחזור הביתה".
הללי משתף בהיסטוריה משפחתית מעט מורכבת, כיאה לכורדים: אביו המנוח נישא בבגדד בפעם הראשונה והביא שמונה ילדים. לאחר מכן הוא התגרש, הכיר את בת שבע והביא איתה שני ילדים לעולם: את גלגול ואת אחותו הקטנה מור. אביו נפטר כשגלגול היה בן 13, והקשר עם הצד ההוא נותק. "אני לא קורא לילדים של אבא שלי עליו השלום אחים ואחיות", הוא מגלה. "אני לא בקשר איתם, לא מכיר אותם כל כך. רק בודדים מהם קצת".
את הילדות הוא זוכר לטובה ומעיד על עצמו שהיה מקובל בחברה. "תמיד הייתי מצחיק את כולם והיו לי המון חברים מכל הסוגים. הייתי שילוב של חנון וערס", הוא נזכר ומספר שלא חווה לאורך כל שנות ילדותו ונעוריו הומופוביה או הצקות, זאת למרות מה שאפשר לחשוב על האווירה החברתית הירושלמית. "למדתי בבית הספר גבעת גונן מכיתה א' עד כיתה יב', אז השכונה כולה גדלה ביחד וכולם הכירו את כולם. היה לי מדהים בבית הספר, אף פעם לא הציקו לי או קראו לי בשמות ולא עברתי חרם".
@galgul_halaly השעה 2:15 וזה לא יוצא לי מהראש #חילהחיוך #חרבות_ברזל #שהגר ♬ original sound - DJ Ehud Rath
אולי לא במפתיע, הללי מספר שחי את כל חייו מחוץ לארון והוא מעולם לא הרגיש צורך לצאת ממנו. "אף פעם לא הסתרתי את הזהות המינית שלי, אז גם לא הייתה איזו יציאה מהארון", הוא מסביר. "זה תמיד היה נורא ברור לכולם. החברים שלי ידעו מגיל נורא צעיר שאני נמשך לגברים וגם אחותי ידעה כשסיפרתי לה כשהייתי בן 17. גם לאמא שלי זה היה נורא ברור".
בחור הומו מוחצן בלב ליבה של שכונת קטמון נשמע כמו קרקע פוריה להומופוביה, בטח לפני 15 שנה.
"מעולם לא הרגשתי הומופוביה, אבל אולי זאת סוג של השקפת עולם. בגדול אני לא סופר אנשים, אני לא לוקח דברים קשה ולא מתעכב עליהם. נורא קשה לפגוע בי. האנשים היחידים שיכולים לפגוע בי הם בני המשפחה שלי. אם אחותי תגיד לי משהו אני אפגע ואהיה מרוסק, אבל אם מישהו שאני לא מכיר יגיד משהו אני לא סופר אותו. אז גם אם חוויתי הצקות על המשקל, הזהות המינית או משהו אחר - זה לא משהו שנספג בעור".
היה רגע שכן הרגשת חוויה של יציאה מהארון?
"במחאת הפונדקאות ב-2018 הצטלמתי באחת ההפגנות עם אבי קושניר, ואחר כך פרסמתי פוסט מאוד ארוך בפייסבוק שהפך ויראלי. אפשר להגיד שזה היה הרגע שבו יצאתי לאוויר העולם, כי פתאום המשפחה המורחבת שלי גילתה. לא שזה היה סוד, כולם כבר ידעו, אבל זאת הייתה נקודת מפנה". 
האגביות של הללי בנוגע לזהות המינית שלו הייתה כנראה אחת הסיבות בגללן הוא הפך למוקד עלייה לרגל של חיילים קרביים בארון לאורך כל השירות הצבאי שלו. "שירתתי ביחידות קרביות בתחום משאבי האנוש ואפשר היה אז לספור את מספר החיילים ההומואים הקרביים שיצאו מהארון על יד אחת", הוא אומר. "הייתי בתפקיד מרכזי והיו הרבה חיילים שבאים לפרוק את הלב. הייתה גם מפקדת לסבית שאליה היו הולכות כל החיילות בארון. ביחד היינו האגודה למען הלהט"ב של היחידה, כולם באו אלינו כדי לצאת מהארון".
היה לך סיפור יוסי וג'אגר משלך?
"היה מזמן, זה כבר לא רלוונטי. הוא היה חייל בודד ממיאמי וזאת הייתה אהבה גדולה נורא, אבל אחרי כמה שנים הוא חזר למשפחה שלו וסיימנו בטוב".
איך תתאר את שוק הדייטינג?
"שוק בשר מחריד ומזעזע. כמו שאני רואה את זה ככל שעובר הזמן פחות ופחות אנשים מחפשים משהו רציני. העולם נורא פרוץ, כולם רוצים להיות מסופקים ונמצאים במרדף אחרי משהו שאני לא יודע מהו. אני ירושלמי אסלי ונדמה לי שאנשים פחות מסתפקים בזוגיות מסורתית, נקרא לזה ככה, ואני מסורתי כזה. זה לא שאני איזו אמא תרזה, כן? אבל בסוף אני חושב על להקים בית והחלום שלי הוא להיות אבא. כמה עוד אפשר לחגוג עד 5 בבוקר? אנשים יפים וכיף רצח, אבל עד מתי? אולי המלחמה הזאת תשנה משהו בתפיסה של אנשים בקהילה. אולי, לא בטוח".