"קיבלנו חופש להגיד מה שאנחנו רוצים", אומר אייל קנטור (56), במאי הסרט "העקידה" שאותו כתב, הפיק וביים יחד עם בן זוגו לשעבר יואב קרן (22), שמשחק בתפקיד הראשי. הסרט הישראלי החדש, שאינו נתמך על ידי אף אחת מקרנות המימון והופק על ידם עצמאית, נפתח בסצנת מין סאדו-מזוכיסטי בהסכמה, של שני גברים בעירום מלא לא מצונזר.
עלילת המותחן האירוטי עוקבת אחרי בנימין, בחור צעיר שעובד כברמן וחי לבדו בתל אביב, ושלל הרפתקאותיו המיניות עם גברים בעיר החטאים: לקוחות בבר, שכנים, סטוצים מהאינטרנט - עוד ועוד גברים מהם הוא מבקש שיכאיבו לו במין אלים כדי שיוכל להרגיש נאהב. מבלי לעשות ספוילר - הבעלים של הבר הוא איש דתי, השומר סוד חולני שמתגלה בהמשך בצורה גרוטסקית.
"זהו החלק השני בטרילוגיה של סרטים באורך מלא והפרק האחרון נכנס כעת לשלב ההפקה", מגלה בשיחה עם mako יואב, שבניגוד לדמות שאותה הוא מגלם בסרט השחקן הצעיר מלא חיות, ברק והתלהבות, והחיוך שלו אינו מריר כלל. יואב מגלה לנו שאייל והוא החלו לעבוד על טרילוגיית הסרטים כשהיו בני זוג, אך לאחרונה נפרדו אם כי הם עדיין מחויבים ליצירה האמנותית שלהם.
אייל גדל בדרום תל אביב ועסק בתחום החינוך הבלתי פורמלי, וכעת הוא מביא את הקולנוע ככלי טיפולי כדי לסייע בעבודה עם ילדים מחוננים. לפני מספר שנים הוא פתח בית ספר לקולנוע, וכך הכיר את יואב ויצא מהארון. גם יואב גדל בתל אביב וכיום הוא עובר בתור איש תוכן במכון מחקר כלכלי-מדיני. 
איך מצליחים להמשיך לעבוד יחד גם לאחר הפרידה?
אייל: "בזה בדיוק הסרט הבא עוסק אז לא נעשה ספוילר, אבל המורכבות בהחלט קיימת. יואב יודע לקרוא את המחשבות שלי ולהבין מה אני רוצה, לפרש את הדברים. יש בזה דבר מאוד יפה. מצד אחד זו הייתה תחושה ששנינו נגד כל העולם, ואבל צד שני ניטשו ביננו קרבות על כל מיני החלטות וזה גלש לשיח ששני תסריטאים רגילים בטח לא מדברים ככה אחד לשני. אבל יואב הביא את הקול של הדור הזה והדיאלוגים אותנטיים".
הסרט נועז מאוד. כמה מתוך הדמויות בסרט יש בכם?
יואב: "הדמות שלי, בנימין, רחוקה ממני שנות אור כי לי יש משפחה מדהימה שתומכת בי. בסרט 'העקידה' הרגשנו שיש משהו שלא מדברים עליו, מעין גל בהול שכזה. בער בנו להוציא את הצופים לשעה וחצי מהאמונות המוכרות ולייצר להם מציאות אחרת".
אייל: "הסרט מתקשר את מה שאנחנו מרגישים שקורה במדינה מהזווית הלהט"בית. אנחנו בתקופה חשוכה וזה מתבטא בכעס עלינו בהקרנות, בחרם. בכל העולם הקרינו את הסרטים שלי, רק בישראל לא".
זה בגלל שהקהל בארץ שמרן?
אייל: "אנחנו חיים במדינה דתית שמרנית. היה לנו שיחות רבות וקיבלנו החלטה מודעת ללכת עד הסוף. רצינו לדבר על מין ומיניות, רצינו להציג עירום גברי בלי להתבייש או להתנצל, כמו האבות הרוחניים שלנו גספר נואה או ברנרדו ברטולוצ'י. סיפרו לנו שאחרי ההקרנות באקדמיה אנשים יצאו בזעזוע – וזה בדיוק מה שרצינו. לא באנו לעשות נעים בגב לאף אחד, למרות שזהו סרט הנעילה בפסטיבל הקולנוע הגאה הישראלי – אנשים עומדים לחוות טלטלה. לשם אנחנו מכוונים".
יואב: "לרוב קהילת הלהט"ב בישראל מחוברת לצד השמאלי במפה, שאני חלק פעיל מתוכו. יש לנו מחלה של להיות בתוך עצמנו ולריב על דברים ישנים ואנחנו צריכים להתקדם קדימה. אנחנו עם הפנים לאירופה, שם סרטים כאלה לא תופסים כל כך הרבה תשומת לב. בארץ זו מן טלטלה וקהילת הלהט"ב בארץ היא חלק מזה. אנחנו בפיגור מול העולם".
לשאלה האם היה קשה לצלם סרט נועז ובעירום מלא במסגרת זוגיות, יואב מספר שהם פיתחו מתודה משלהם לעבודה בזמן הצילומים בין השחקנים, שבה הם מדברים לפני, במהלך ואחרי. "כיום בישראל התפקיד 'מתאמת אינטימיות' שיובא מהוליווד – יש עליו מונופול", מסביר יואב. "אין כמעט אנשים שעוסקים בתחום. אנחנו עשינו את זה מנותק מהגופים הרשמיים – יש לנו מתודה משלנו כדי לשמור גם עלינו וגם עליהם".
אייל: "ידענו לשמור על הגבולות ועל השחקן ולאפשר שיח לפני, תוך-כדי ואחרי, עם תהליך ארוך של פגישות ושיחות. כל השחקנים שעברו איתנו את התהליך בסצנות נועזות בסרט הראשון חזרו לעבוד איתנו גם אחר כך".
יואב מדייק את דבריו של אייל בעיניים רושפות ותשוקה ששמורה לשנות ה-20 המוקדמות בחיים. "בחוויה שלי המורכבות היא יותר רגשית. דווקא החשיפה הרגשית יותר קשה לי מהחשיפה הפיזית", הוא מסביר. "לא מפריעה לי החשיפה הפיזית, כי כשאתה עומד ערום מול המצלמה נחשפים בך צדדים אחרים. הסצנות האלה הכרחיות לסרט כי כשאתה מציג עירום גברי נון סטופ על המסך בלי צנזורה אתה מנרמל את זה – וזה הדבר שאנחנו מנסים ליצור. עירום גברי על המסך זה דבר שכמעט ולא רואים".
מה אמא תגיד? אתה לא חושש?
יואב: "ממש לא. אני מאמין בסרט, ביצירה ובמסר. אני חושש יותר שיהיה קשה לאנשים שקרובים אלי, כי הסרט מטלטל ולא בגלל העירום. החשיבות של הסרט הזה גדולה בכמה מידות מהמבוכה שלנו. יש פה קול של אנשים שלא תמיד יכולים להשמיע אותו".
"אנחנו לא חלק מהזקפה הלאומית"
שני הסרטים של הזוג לשעבר, גם הפיצ'ר וגם הסרט הקצר, משתתפים בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה, ה-TLVFest, כוללים טקסטים פילוסופיים שאפשר לייחס לקירקגור, קאנט ועוד. שניהם גם עוסקים בישראליות המלחמתית הצבאית העכשווית. הסרט הקצר אף הגדיל לעשות וכולל סצנה בין חייל קרבי שיוצא לסטוץ בתל אביב, והדיאלוג בין השניים נגמר בשוט מלחמתי איום שעלול להוות טריגר עבור קהל רב. "אני חי במציאות הזאת לא מרצון", מבהיר יואב. "נולדתי פה ונכפתה עלי תרבות ושפה שהן זרות לי בהרבה מקרים ואינני מזדהה עם הרבה מהערכים של המקום הזה – זה הפתח שלי ליצור אמנות".
אייל שומע את הדברים וממשיך. "אני רוצה לדבר על אלבר קאמי, ששאל 'למה בעצם שווה לחיות את החיים האלה?'. התשובה שלו אליה אני מתחבר במילה אחת היא 'מרד'. מבחינתי אני מורד - משמע אני קיים", הוא מסביר. "הסרטים שלנו הם מרד ולכן גם ההפקה הזו חתרנית, בלי פיתוח, בלי קרנות, בלי מימון. אנחנו חיים בתקופה חשוכה והתשובה שלנו היא היצירה".
האם סרט על חטיפות ומלחמות לא מטרגר?
יואב: "אם ההיסטוריה נכתבת בזמן אמת אנחנו רוצים להיות שותפים לה ומשמיעים את הקול שלנו. המלחמה הזאת צריכה להיגמר. אם האמנות שלנו יכולה לתרום לנושא אנחנו נעשה את זה. החטופים צריכים לחזור וזה צריך להסתיים, אנחנו לא חלק מהזקפה הלאומית".
אייל: "המדינה מקדשת את הנרטיב של השכול ואסור לצאת נגד הנרטיב. מפלטרים לנו את המציאות. לא ראינו בתקשורת תמונה אחת של ילד עזתי. אנחנו מקבלים מציאות מכובסת, אבל צריך לראות שמלחמה זה רע. ברור לי שצריך להילחם, אבל צריך גם תמונה יותר מאוזנת. לנו יש את החופש להגיד מה שאנחנו רוצים".
"יש לנו פרויקט של גורל משותף"
לאורך השיחה עם שני היוצרים היה קשה שלא לדבר על הפיל שבחדר - פער הגילאים בין השניים. כשאנו מציינים זאת בעדינות שניהם מחייכים במבוכה, וכל אחד נותן לאחר את זכות הדיבור. שניהם מתריעים אחד בפני השני שלא לעשות ספוילרים, ואז יואב מספר כיצד הכירו במסגרת לימודיו בבית הספר לקולנוע של אייל.
"למדתי שם תקופה ואז התחלנו לעבוד יחד על הסרט הראשון בטרילוגיה, שבאמת אולי מתארת שלבים שונים במערכת היחסים שלנו", הוא נזכר. "בעבודה המשותפת הבנו שיש ביננו יותר מאשר רק יצירה ורצינו לחקור את זה. פער הגילאים לא היה נוכח, נקודות החיים שלנו נוגעות אחת בשנייה".
אייל ממשיך ומספר שבמשך שנים רבות הם היו בלתי נפרדים. "עבדנו ויצרנו ביחד. זה באמת היה קטע משוגע", הוא אומר, ויואב מוסיף ומבהיר: "היחסים ביננו החלו אחרי שסיימתי תיכון ועברתי את גיל 18, אם זאת השאלה".
לא היה חשש מהתגובות?
יואב: "המשפחה שלי אוהבת ותומכת ומקבלת כל בחירה שאני אעשה, וזה המזל שלי בחיים. הפער ביננו באמת לא היה נוכח. יש נטייה לאנשים מבחוץ לראות את הפער הזה כחזות הכל, אבל זה שטויות".
אייל: "היו מורכבויות, דילמות, משברים וויכוחים כמו כל זוג. מצד שני, היו תקופות של יצירה משותפת מדהימה".
יואב: "בעיני האומץ הוא בבחירה להמשיך ליצור ביחד גם לאחר הפרידה. יש לנו פה פרויקט של גורל משותף, והיצירה המשותפת שלנו מביאה קול אחר לקהילה ולדור וזה גדול מאיתנו".