את כריסטופר חביב, סטודנט בשנה האחרונה ללימודיו בבית הספר לאומנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, קשה להשיג בימים אלה. בין העבודה בתור מפיק בתיאטרון "הבימה" לסיום הלימודים, חביב (27) עסוק בשלוש הפקות שונות פרי עטו כמחזאי ובמאי. אחת מהן היא ההצגה "נקסט - חשבון נפש הומוסקסואלי", נוסף על שתי הפקות אחרות - כל אחת מהן עוסקת בפן שונה בחייו.
הראשונה היא ההצגה "אשמה", שעלתה בתיאטרון צוותא, ועוסקת ביחסים שלו עם אמו וסיפור חייו המורכב. השנייה היא "איך קוראים לשלום", שהייתה תרגיל הגמר שלו בלימודים, תעלה בתיאטרון יפו ועוסקת במאורעות 7 באוקטובר. בין לבין תפסנו אותו לשיחה זריזה כדי לשמוע על חשבון הנפש ההומוסקסואלי שלו, המוצג בימים אלה בסמינר הקיבוצים. "כל אחד צריך מבוגר אחד שיאמין בו", מתרגש חביב בחיוך ומוסיף: "פה אני חייב להודות ליחזקאל לזרוב, שהאמין בי. אני לא רוצה להיות קיטשי אבל הוא ממש עזר לי להשיג מלגות. בשלב מסוים אמרתי לו שאני חושש שלא אצליח לסיים את הלימודים מסיבות כלכליות ובלי העזרה שלו לא הייתי מסיים".
את המחזה "נקסט – חשבון נפש הומוסקסואלי" כתב חביב בשלוש שנות לימודיו בחוג לתיאטרון של סמינר הקיבוצים. הוא מבוסס על חוויות חיים אמיתיות שחווה בעצמו בסאונה לגייז, שם גם מתרחשת עלילת ההצגה, שבה משתתפות ארבע דמויות של גברים מקצוות החיים השונים. הדמויות כולן, אגב, מבוססות על אנשים שפגש חביב בחייו האמיתיים: "סטרייט" אב לילדים ש"רק שוכב עם גברים", חייל בן 18 שזו הפעם הראשונה שלו בסאונה, איש חינוך "שמרן וערכי" ודמות נוספת, החולקת מכנה משותף שאר הדמויות - כל אחד מהם מחפש אהבה ואישור.
מה זה "חשבון נפש הומוסקסואלי"?
"התחלתי ללכת למסיבות קצת לפני 7 באוקטובר. התנסיתי בדברים חדשים והרגשתי שזה פוגש אותי במקומות שלא זיהיתי בעצמי. זיהיתי משהו פחות אנושי ויותר חומרי, גם בעצמי וגם באנשים סביבי. אלו רגשות ששמורים רק למפגשים בתוך הקהילה הגאה, התנהגויות שאנו מרשים לעצמנו רק במרחבים קהילתיים כמו במסיבה או סאונה, לטוב ולרע. מעין שחרור שמביא איתו כל מיני דברים. בגלל זה ההצגה מתרחשת בסאונה – מקום שמגיעים אליו כדי לעשות סקס".
חזותו העדינה של חביב מאחורי המשקפיים והרוך שלו אינם מלמדים על העוצמות האדירות שיש בו, בעקבות חוויות חיים לא פשוטות: עם הוריו הוא לא בקשר בשל אלימות במשפחה, ולאחר שגדל והתחנך בפנימייה ותקופה כחייל בודד בצבא, לה קדמה שנת שירות בארגון הנוער הגאה, הוא נרשם ללימודים על מלגות בסמינר הקיבוצים באמצעות סיוע מקרן מייקל לוין.
חביב מבקש לשתף כי ההשראה שלו למחזה הייתה היצירה "בדלתיים סגורות", של הוגה הדעות, הפילוסוף ואבי האקזיסטנציאליזם ז'אן פול סארטר, שלו מיוחס הציטוט המפורסם "הגיהינום הוא הזולת". "ביצירה המדוברת שלושה אנשים נמצאים זה עם זה במרחב אחד, שהוא בעצם הגיהינום - הרגשתי שאנחנו עושים בדיוק את זה בקהילה הגאה. אנחנו יכולים להיות גם דבר משחרר אחד בשביל השני, אבל גם הגיהינום".
זה לא מדיף ניחוח מעט הומופובי? להקביל שחרור מיני לגיהינום?
"השאלה שאני שואל ביצירה היא אם אפשר לקיים מערכת יחסים הומואית שאינה הולכת למקומות של שליטה, של ניצול ומיניות, כי בחוויה שלי זה תמיד הולך למקום הזה, ואני מחפש אמפתיה בסביבה הזו. אני לא יודע אם זה הומופובי, אבל זה כן הולך לדפוסים חברתיים מוכרים, והם הרבה פעמים הומופוביים, כמו הצריכה של האחר כחפץ".
זה לא קצת חד-צדדי? זה לא שאין מפגשים טובים עם קסם ויופי בין אנשים במסיבות וסאונות.
"אני מדבר על הפצע, כי תיאטרון עוסק בפצעים ונוגע בכאב. בנימה אישית אגיד שמסיבות זה כלי מרפא, זה מקום לחופש. גם הדמות הראשית במחזה, שמרי, מתאר את זה בתור הרגע שבו הוא מבין את עצמו. דווקא שם הוא יודע מיהו, וזה המקום שאף אחד לא יבין. אצטט את עצמי פה ואגיד: 'איך אני יכול להגיד לגבר ואישה מולי מה זה לרקוד בשמלה ושכל הרחבה מחבקת אותך, אם הם אף פעם לא הסתכלו במראה ולא הרגישו שייכים בעצמם?'. אז בעצם אני מודה לקהילה על המסיבות והמרחב הזה, פשוט בחרתי לדבר על הכאב כדי להנכיח אותו. אני מרגיש שיש לי אחריות כלפי הקהילה שלי, לדבר על הפצע".
חביב אינו מפחד שהמחזה שלו יהפוך לנשק בידי הומופובים, כי הוא חדור תחושת שליחות לדבר על הנושאים הכואבים מתוך כאב אמיתי, שכן החוויות המתוארות במחזה אינן זרות לו וחלקן מבוססות על ניסיון אישי. את המחזה הוא החל כאמור לכתוב לפני כשלוש שנים, והוא אז בן 24, קצת אחרי שהחל את לימודיו במכללה. הוא מספר כיצד בצעירותו הייתה הסאונה המקום הבטוח שלו. "כחייל הייתי הולך הרבה לסאונה. גיליתי את עצמי ואת הזהות המינית שלי בסאונות, שם למדתי איך להיות הומו. כיום אני הולך יותר למסיבות או צ'ילים, וגם שם אני חושב שהחוויה של מה זה אומר להיות הומו מתעצבת - לטוב ולרע".
למרות העיסוק ההומוסקסואלי הפנים-קהילתי, חביב אינו חושש מהצורה שיתקבל בה המחזה בקרב הקהל הרחב ואומר שבשבילו זו פריווילגיה להתעסק בנושא שכזה בתקופה כזאת. לטעמו, הצורך באהבה אינו ייחודי להומוסקסואלים, ולמרות שהוא מספר שנדרש ממנו "לתרגם" את המחזה כדי שגם הטרוסקסואלים יבינו, הצרכים הקמאיים שמניעים את הדמויות דווקא כן שותפים לקהל הרחב. "אני מאוד רוצה שהומואים יראו את המחזה הזה, כי אני מרגיש שיש פה שיח שהתחלנו אבל הופסק באמצע".
"אומנם הייתי צריך להסביר לקהל מה זו סאונה ומה הסמים שאנחנו צורכים עושים לנו, אבל הרצון למצוא אהבה, קבלה או הכרה הוא דבר אנושי. יש לנו איזה דימוי שהוא לא ייחודי רק לגייז, שמישהו יבוא יום אחד ויציל אותנו. לי אישית זה יושב כפצע, כבחור צעיר, החוויה שיום אחד יגיע הגבר שיציל אותי. לעתים בקהילה הגאה, גם אם האנשים האלה נקרים בדרכנו, אנחנו לפעמים לא רואים אותם בגלל שיש לנו דימוי לא מציאותי בראש. שם נוצרים הפצעים. שם צריך את חשבון הנפש".
בהצגה "נקסט – חשבון נפש הומוסקסואלי" אפשר לצפות באולם התיאטרון של סמינר הקיבוצים בין הימים שלישי-חמישי ושבת (25.2–1.3) בשעה 21:00, וביום שישי בשעה 14:00. להזמנת כרטיסים לחצו כאן