הידיים המוכשרות של המעצב והאמן אורי הפנר יצרו לא מעט דברים נהדרים בהם נתקלתם, ואנשי מפתח בתעשיית הטלוויזיה, האופנה והפרסום מכירים אותו היטב. הוא מעצב פרינטים למותגי אופנה כמו גולף, אינטימה, אורבניקה ודלתא, מלווה אולפנים בנושא עיצוב תפאורה, כמו הסדרה העלילתית "הפלמ"ח", בה התבקש לייצר ולשחזר את השפה הגרפית של ארץ ישראל בשנות ה-40, משלטים וציורי קיר ועד הפרטים הקטנים ביותר, כמו כרטיס רכבת בפלשתינה מלפני 80 שנה. זו לא הסדרה היחידה בה לקח חלק והוא ואת הנגיעות של הפנר אפשר לראות גם ב"האח הגדול", "המטבח המנצח", "הקינוח המושלם", "מטומטמת", שבאבניקים", "צומת מילר" והרשימה רק נמשכת ונמשכת.
אם זה לא מספיק, הוא עובד עם משרדי ההפקות הגדולים בישראל ומעצב תפאורות, הדפסות ענק לסטים, והדמוית גרפיות לטובת פרסומות. "כל יום אני יכול להתעסק במשהו אחר לגמרי", מספר הפנר בשיחה עם mako על יצירות האמנות הגאות שלו. "יום אחד פרינט לשמלה ולמחרת לצייר קיר ענק של 50 מטר יער לפרסומת של קק"ל, או תפאורה לקליפ. אני מרגיש מבורך שניתנה לי ההזדמנות להשתתף בפרויקטים מגוונים ולעבוד עם כל כך הרבה אנשים מוכשרים מהשורה הראשונה של התעשיה בארץ". 
"האמנות הפכה לתרפיה"
הפנר (41), יליד חדרה, חי בתל אביב ויוצר אמנות עוד מגיל צעיר. אביו זיהה את הכישרון שלו לראשונה בגיל 11 ולקח אותו לחנות האמנות המקומית כדי לרכוש את הציוד הראשון שלו. בגיל 17 הוא כבר הציג במוזיאון הכט בחיפה, בגיל 25 נבחר כצייר הבית של גלריית Innovative Art במלבורן, אוסטרליה, ושנתיים אחר כך חזר לתל אביב והפך למעריץ נלהב של העיר.
בתור ילד היה מרדן וצבעוני, כך הוא מעיד על עצמו. "יצאתי מהארון בפני עצמי באמצע התיכון ולאט לאט סיפרתי לקרובים אליי", הוא נזכר. "הייתי במגמת אמנות וגם רקדן והשילוב הזה אולי נשמע קצת מסוכן לילד גאה, אבל גדלתי בסביבה מאוד תומכת ומקבלת, עד כמה שזה נשמע מוזר לחדרה של אמצע שנות ה-90. כמה מהחברים שלי בתיכון גם יצאו מהארון, אז מאוד תמכנו אחד בשני וזה עשה את כל חווית היציאה מהארון לחיובית יותר".
הזהות הגאה של הפנר נוכחת מאוד גם ביצירות האמנות שלו, ובמיוחד בסדרת היצירות האחרונה שלו, MY TLV, המציגה אינטימיות בין גברים. "אני מצייר הרבה מצבים זוגיים כמו חיבוק, נשיקה, דברים כביכול 'רגילים'", הוא מסביר, "אבל אם המוסכמה החברתית אומרת שהדבר אסור וטמא, אז כל דבר שהוא רגיל עבור האוכלוסייה הכללית הופך לפורץ דרך עבור הקהילה הגאה". 
אבל סדרת העבודות האחרונה שלך מאוד מינית.
"היצירה שלי משתנה בהתאם לחיים האישיים. לעיתים היא קודרת ומורכבת ולפעמים קלילה ואופטימית. בסדרה האחרונה העירום הוא לרוב מיני, יותר בעולם האירוטי. גברים בסיטואציות יומיומיות, חשופי חזה, באקטים מיניים מרומזים, או סתם יוצאים מהמקלחת רק עם מגבת. אני מרגיש שקל לאנשים להזדהות עם הציורים האלה כי זו מראה לקהילה שלנו, איך אנחנו תופסים דימוי גוף, מה הפנטזיה ומה המציאות, איך נראית תשוקה הומואירוטית פתאום כשהיא מאוד מקומית, תל-אביבית וישראלית בלוקיישנים שכולנו מכירים".
להפנר יש חתימה גרפית שניתן לזהות בקלות, בעלת קווים ונקודות שיוצרות משחקי אור וצל, אותה פיתח בתקופת מגפת הקורונה. "חוויתי התקפי חרדה והאמנות שלי הפכה לתרפיה", הוא נזכר. "האופי בציורים לרוב שבור או מורכב, והמשבר שחוויתי אז השפיע על נקודת המבט והתפיסה שלי. הפכתי עירני לשברים, ראיתי את השברים בי ובכל אחד ואחת בחיי, אז התחלתי להרכיב מחדש את הדמויות המצוירות ומדמויות שבורות הן הפכו לשבורות-שלמות, עד כמה שזה נשמע הגיוני". 
הפנר מספר כי בהתחלה יצר בשחור-לבן, אבל הצבע נכנס לתמונות כשהוא חזר גם לחייו. "בסדרה MY TLV לקחתי את התמונות והכנסתי אותן לסצנות תל אביביות אייקוניות", הוא מספר. "לתל אביב יש חלק גדול בהיסטוריה האישית שלי. הרומן התחיל כשהייתי מגיע לבלות בה כנער, אז משהו בקסם שלה שבה אותי. אני מצייר את האזורים האהובים עליי, אלו שיש לי איתם קשר אישי".
ומה התוכניות לעתיד, צפויה תערוכת יחיד בקרוב?
"אני תמיד אשאף לגדול ולהתפתח בצד האישי ובצד המקצועי, להיות בתנועה מתמדת עם עבודותיי. אני מנסה, אני מושפע, אני חוקר מקרוב את האלמנטים שהם אלו שבסופו של תהליך בונים ומחזקים אותי ואת יצירתי בכל שלביה. אני מרגיש מבורך שהיצירות האישיות שלי נוגעות בכל כך הרבה אנשים, זה ממש לא מובן מאליו. מבחינת תערוכת יחיד זה חלום ואני מקווה שהוא יתגשם".
