השבוע שעבר עמד בסימן ההלבנה של האוסקרים. לכם אולי היו צרות אחרות, אבל אתרי התרבות ברחבי האינטרנט לא נרגעו מכך שב-2016, שנה בה היינו כבר אמורים לנהוג במכוניות המעופפות שלנו הישר אל עבר האופק הבהיר והנאור, עדיין קיימת גזענות סמויה. אה, והיינו גם אמורים ללבוש משהו כסוף עם מחשב בפנים. כך או כך, הוליווד זועמת על רשימת המועמדים לאוסקר, שלפחות בקטגוריות המרכזיות בה – סרט, בימוי, תסריט ומשחק – אינה כולל דמויות ושחקנים אפרו אמריקאים. השחקנים וויל וג'יידה סמית' והבמאי ספייק לי כבר הודיעו שיחרימו את הטקס, שיערך בסוף חודש פברואר, וההאשטג OscarsSoWhite היה אחד התיוגים הפופולריים ביותר בטוויטר בשבוע שעבר. בשורה של צעדים היסטריים, הספיקה האקדמיה לקולנוע לשחרר הצהרה מתנצלת והבטיחה שתקפיד להבא על ריבוד חברתי של מועמדים וחברי אקדמיה, ופרסמה גם רשימת מציגים לטקס, שהיתה מגוונת עשרות מונים מרשימת המועמדים. כלומר, תנועת המחאה נגד חוסר הגיוון האתני באוסקר חשובה – כי היא עובדת.
איאן מקלן ("שר הטבעות", סרטי "אקס מן"), שנמצא שנים מחוץ לארון וכבר היה מועמד פעמיים לאוסקר, אמר בשבוע שעבר בראיון טלוויזיוני שהמאבק על נראות שחורה מכיל את מה שנשים ולהט"בים מרגישים מאז ומתמיד. והוא צודק, במובן מסוים. בכל תולדות הפרס, שחקנים להט"בים מעולם לא זכו בפרס כשהיו מחוץ לארון. בחיי, אתר Gawker בדק ומצא. ג'ודי פוסטר, שזכתה באוסקר על משחקה ב"שתיקת הכבשים" ב-1992, יצאה מהארון רק לפני שלוש שנים, וגם אז עשתה הכל מלבד לומר "אני לסבית". ג'ואל גריי, שזכה באוסקר אי אז בסבנטיז על תפקידו ב"קברט" יצא מהארון יותר מארבעים שנה לאחר הזכיה. שעה שדמויות להט"ביות הן מתכון בטוח למועמדות וללא מעט זכיות (פליסטי הופמן הועמדה לאוסקר על "טרנסאמריקה", טום הנקס זכה בפרס על גילום הומוסקסואל חולה איידס ב"פילדלפיה", אדי רדמיין וקייט בלאנשט מועמדים שניהם השנה על "הנערה הדנית" ו"קרול", בהתאמה, ועוד ועוד), נראה שהיותך אדם להט"ב זו עדיין סוגיה מורכבת בעיני האקדמיה.
איאן מקלן מדבר על הדרה באוסקר:
הארון השחור
הייצוג הלהט"בי בתקשורת הוא מורכב במיוחד משום שהוא כאילו חושף את אחורי הקלעים של המנגנון ההוליוודי, ומנפץ את אשליית הזוהר. המהלך הלוגי פה מעט פשטני, אבל אני מקווה שהוא מספיק ברור: בזמן שחקנים שחורים לא יכולים שלא להימדד על סמך השחורוּת שלהם. שחקנים להט"בים כמו נענשים על החיים הפרטיים שלהם כי "יש להם שליטה" על ההומואיות שלהם. כלומר, יש להם את הבחירה אם לצאת מהארון או לא, ונראה שאם הם רוצים להגדיל את סיכויי הזכיה שלהם, מוטב שיישארו בארון. במובן זה, הארון השחור הוא אמנם נוקשה ואכזרי יותר כי הוא נוכח באופן פיזי, אבל הארון הלהט"בי ציני וקטנוני יותר. התעשיה יודעת להעניק פרסים על גילום, על העמדת פנים, אבל היא לא מתגמלת נראות הומוסקסואלית מחוץ למסך. בחרת לא להתבייש בנטיה המינית או בזיהוי המגדרי שלך? בעיה שלך.
עוד בגאווה:
- רן דנקר עוזר לביסקסואליות להרים את הראש
- קולנוע גאה - למה אתה כל כך גרוע
- סטרייטים, לסביות והומואים מדברים על הכל - מול מצלמה
אנחנו מתייחסים לאוסקרים כאל סוגיה זוטרה, וזה די מובן. קל לפטור מאחריות את האקדמיה לקולנוע ולהגיד שזה כולה טקס פרסים, ועוד כזה שמעמדו (והרייטינג שלו) הולך ומידרדר מדי שנה. אבל החשיבות פה היא סמלית. לאוסקרים יש משקל סגולי גדול יותר מהחשיבות שלהם בפועל, כי הם מייצרים היסטוריה שקל לגשת אליה ולזכור אותה. קל יותר למנות זוכי אוסקר לפי שנים וקטגוריות מאשר לנסות למפות, למשל, חקיקה גאה מסביב לעולם, אפילו שבאופן מיידי, יותר אנשים יושפעו מחקיקה מאשר מזכיה של שחקן זה או אחר בפרס. אבל האוסקר הוא דבר יציב. אי אפשר לקחת אותו ממך, והוא מצביע על יוקרה. שני היסודות האלה, קביעות והישגיות, עוזרים ליצור מעמד. בעצם נרמז לנו פה שכלהט"בים יש לנו מאסה קטנה יותר של פנטזיות שאנחנו יכולים להגשים. "אתם משתתפים", נאמר לנו, "זה לא מספיק לכם?", והתשובה היא: לא. סורי, אני לא מסתפק במדליית ההשתתפות שכל הילדים בבית הספר קיבלו. אני רוצה לדעת שיש לי סיכוי הוגן לנצח כמו לכולם, וזה רחוק מלהיות המצב כרגע.
ברור שהאקדמיה היא לא האשמה היחידה, אבל היא דוגמה יעילה מאוד לכך שתעשיית הבידור, שהיינו אולי מצפים ממנה להיות יותר ליברלית, עובדת בשמרנות מפתיעה. האירוניה היא, שבמדיומים אחרים שחקנים להט"בים זוכים בפרסים על גילום של דמויות להט"ביות או סטרייטיות. זה קורה אצל בת דודתו המגניבה של הקולנוע – הטלוויזיה. לג'יין לינץ' יש עשרות פרסים על גילומן של דמויות סטרייטיות, ולשון הייז יש אמי על גילומה של הדמות הכי הומואית בתולדות ההומואיות (ג'ק בסיטקום "וויל וגרייס"). השחקנית הטרנסג'נדרית לאוורן קוקס הועמדה כבר פעמיים לאמי על תפקיד אסירה טרנסג'נדרית ב"כתום זה השחור החדש" וניל פטריק האריס הועמד לכמיליון פרסים על התפקיד הסטרייטי להפליא שגילם ב"איך פגשתי את אמא". המגוון קיים. הוא אפשרי, הוא עובד, הוא אפילו מצליח. אין סיבה שבשנת 2016 נתעקש על מכוניות מעופפות אבל נחיה במשיכת כתפיים עם הקביעה שזה מה יש, ושהאוסקרים לא כאלה חשובים. מגיעה לנו היסטוריה טובה מזו.