"הכל הופך עיוור ומטומטם", פוסקת בעגמומיות זויה ברונשטיין, המוכרת בקהילת הדראג המקומית בתור פרפורמרית דראג ומפיקת תיאטרון. "אי אפשר לדבר מורכב יותר, אי אפשר להגיד כלום בלי שישר ייצאו עליך מכל כיוון, איבדנו את היכולת לדבר ביננו", משלים אותה לי ארנן בכאב, אולי כאב של מי שהקהילה שלהם באמת קצת נטשה אותם.
ברונשטיין (35), המזדהה כלסבית, היא חצי מצמד (יחד עם ארנן) המשתתף בפסטיבל תמונע 2024 לפרפורמנס בנושא דוקומנטרי. המופע שלהם - 20 דקות של ליפסינק מעל קטעי דוקו שצולמו בשנה המחרידה האחרונה ויוקרנו על גופם - יעלה במסגרת הפסטיבל פעמיים בתיאטרון תמונע. על המופע החדש הם מדברים בחשש גדול, שכן הוא לא דומה לשום דבר שעשו בעבר ולא ידוע כיצד הוא יתקבל בקרב הקהל. "אני מאוד מתרגשת מהמופע הזה כי הוא שונה מאוד ממה שאנחנו עושים - זה לא בדיוק דראג", מסבירה זויה. "יצרנו דואט של 20 דקות עם אלמנטים של דראג שפוגשים נושאים אקטואליים".
לי ממשיך ומספר שכל החומרים ביצירה הם קטעי דוקו שאפשר לבחון באמצעות שני קטבים ואמצע. "מצד אחד חומרים שמרניים נגד הקהילה הגאה מהשנתיים האחרונות, כמו התבטאויות של חברי כנסת ואנשי ציבור או קטעים מערוץ 14, שמדברים נגד התנועה הגאה, אידיאולוגיית המגדר או הטרלול הפרוגרסיבי", הוא אומר. "מצד שני, פרוגרסיביות אשר מתקשה להכיל את העובדה שיש דבר כזה 'קווירים ישראליים'".
ארנן (33) מציין את הפניית העורף של הקהילה קווירית העולמית לקהילה הגאה בישראל. "מה שאנחנו חווים כרגע בעקבות המלחמה זה תנועה קווירית עולמית שיוצאת נגד ישראל בכל מחיר. היא לא מבדילה בין ישראל, ממשלת ישראל, אזרחיה, ימין, שמאל, ציונים, אנטי-ציוניים. אין הכרה בניואנסים האלה אלא פשוט סלידה כללית מכל מה שישראל".
בתוך כל זה, אומר ארנן, ישראל הופכת ליותר פאשיסטית, אבל גם מחוצה לה כבר לא בטוח. "יש מלחמה ואנשים מתים. הסיטואציה קשה אז רוצים להגר, אבל אז מבינים כי הקהילה הקווירית העולמית שונאת אותנו, אז אולי לא", הוא מסביר. "זה יוצר מצב שאנחנו שאין לנו מקום כקוויריות ישראליות ובדיוק את הסערה הזאת הפרפורמנס שלנו מנסה לדבר - לנסות למצוא את הקול שלנו בתור להט"ב בישראל ולשאול מה אנחנו יכולים להוסיף לדיון הזה?".
זויה מספרת כי תהליך העבודה על המופע החל בניסיון לשאת על גופם את הקולות וההתבטאויות שנאמרו על אנשים גאים בישראל: סטודנטים בהפגנות, להט"ב בישראל שמשתמשים בדגל הגאווה או בזהות שלהם כהצדקה למשהו, אנשים שאומרים על הקהילה שהם מסוכנים, פגיעה בילדים וכולי. "אי אפשר לשתוק יותר בתוך בליל הקולות הללו והשאלה שעולה היא: מה ניתן להגיד בכלל כשמאבדים אנשים שנהרגים או כשמפנים אליהם גב?"
זויה מבקשת להדגיש כמה היא כואבת את שיח החרשים המתנהל בישראל. "מישהו אי-שם טוען שהוא מבין משהו על מה שקורה פה? חשוב שתהיה ביקורת על ישראל אבל האובדן שלנו פה הוא אישי. הדברים מתפתחים דרך דיאלוג ואין את זה כרגע. אי אפשר להגיד דברים אינטליגנטיים כרגע. הכל זה או ג'נוסייד או לא ג'נוסייד. או לשחרר את פלסטין או בעד ישראל. קהילת הדראג הייתה קהילה שהרגשתי בה טוב, אפילו בתור מיעוט של אישה בין הומואים".
לי, מה את הרגשת בימים שאחרי 7 באוקטובר?
"בהתחלה הרגשתי בגידה גדולה. אני זוכר איך גללתי בפייסבוק וראיתי מוות, שכול וחטופים מצד אחד, ואז מצד שני באינסטגרם אנשים צועקים עלי כי אני ישראלי. זה כאב לי מאוד. אני רוצה שלום. אני רוצה להפסיק את המלחמה ושכולם ישובו הביתה. מכעיס אותי שתומכים רק בנרטיב של צד אחד. שני הצדדים כואבים. אם נציג רק צד אחד זה משמר את השנאה".
"אני לא מזדהה כגבר אלא כלסבית בוץ'"
ברונשטיין עלתה לישראל מאוקראינה בגיל 5, גדלה בנתניה ויצאה מהארון בפני ההורים בגיל 21. בניגוד לתדמית הקשוחה של העיר היא מתארת תקופת התבגרות קווירית שהייתה לדבריה 'נון אישיו', כי הייתה לה את החבורה הקווירית שלה בתיכון שתמכה בה. "היה מגניב להיות קוויר. בכיתה ח' עשיתי 'חתונה' עם חברה מהכיתה, התנשקנו וכעסו עלי, אבל ההורים חמודים מאוד כיום. הם עברו דרך והמצב טוב".
אל עולם הדראג נחשפה ברונשטיין לפני כעשור, לאחר שהחלה לעבוד בתור מפיקת תיאטרון. את צעדיה הראשונים על הבמה עשתה בתור דראג קינג במסגרת קבוצת התיאטרון "סטריינג' פרוט" שמוביל עודד 'זאזא' צדוק, שם גם פגשה את לי ארנן.
ארנן בארי הוא פרפורמר ומחנך בתיכון החברתי בתל אביב, המרכז את תחום הלהט"ב בעיריית יהוד-נווה מונוסון ומוביל קבוצות נוער טרנס בפתח תקווה. הוא בעל חזות גברית מזרחית עם שיער פנים שמעטר פנים עדינות, וניכר שאת הסיפור שלו הוא סיפר בעבר מאות פעמים. 
"יצאתי מהוויטרינה כלסבית בגיל 14", הוא נזכר. "לא הייתה ממש שיחה משמעותית, פשוט התחלתי לצאת עם נשים. אמא שלי הייתה סבבה לגמרי. היה לי חשוב למצוא את קבוצת השוות לי - כי ירושלים - והייתה לנו חבורה כזאת של עוד גבר הומו ועוד לסבית, שגם עשתה תהליך וכיום הוא גבר טרנס. לא הייתי לבד, אבל הרגשתי שזה לא כיף להיות להט"ב בירושלים. אלו היו בדיוק הימים של מצעד הבהמות של סמוטריץ' בירושלים ובית הספר שלי ממש בער כשדיברו על זה. חוויתי הרבה בריונות, ואז הלכתי לבית הפתוח, שם נחשפתי ללהקת "פאות קדושות" וליל הדראג האגדי 'געוואלד'. הבנתי שגם אני רוצה לקחת חלק בדבר הזה, אז עליתי להופיע בבמה פתוחה לראשונה כדראג קינג והשאר היסטוריה".
ארנן מספר על קהילה מגובשת ומלוכדת שעזרה לו לגבש את הזהות שלו. "שם לראשונה השטחתי את החזה וציירתי שפם של כורה פחם. אני זוכר שזו הייתה חוויה משמעותית עבורי, בעיקר כי חוויתי פירגון אמיתי והמון אהבה", הוא נזכר. "באותה תקופה סבלתי מבריונות והייתי דיכאוני. פתאום היה חיבוק גדול של הקהילה הגאה וזה הפך לבית שלי. עליתי על הבמה בגיל 17, חשתי שאני נחשק וחתיך ואוהבים אותי כמו שאני".
בעקבות הופעות הדראג ולקראת סוף התיכון, החל ארנן שינוי מגדרי גם בחיים. "עשיתי גלח, התחלתי לשים בגדים של בנים, עברתי את הפאזה הלסבית של חולצות פלנל משובצות וכל פעם שעלו אצלי שאלות על מגדר הנחתי אותן בצד. לא הייתה א-בינאריות ב-2008. ידענו שיש נשים וגברים טרנס, אבל בין לבין לא היה. תמיד הזדהיתי כאישה בוץ', עד היום".
לאחר התיכון ארנן התגייס לצבא ושירת שם במשך 7 שנים, בין השאר כקצין ומ"פ בבה"ד 1, ולאחר השחרור החל לעסוק בזהות המגדרית שלו, תהליך שהוא מתאר כתהליך כואב של אלימות והטרדות סביב החזות הא-בינארית שלו. לאורך כל תקופת הצבא הופעתי בדראג מתי שיכולתי", הוא נזכר. "אחרי שהשתחררתי התחלתי בתהליך וניסיתי להבין מה אני. נראיתי בין לבין ותהיתי אם יש לי מקום בין נשים. גם בקהילה הלסבית לא ראיתי נשים כמוני וכל הזמן אנשים העירו לי על זה: 'את צריכה להאריך שיער, ללבוש בגדים נשיים, להיות יותר בת'. אנשים אמרו לי ' את צריכה כבר לצאת מהארון כטרנס, רואים שאתה בארון'. הרגשתי קרע בין הזהויות האלה".
משום שהדבר היה חשוב לזהות המגדרית שלו, עבר ארנן ניתוח עליון ושינה את שם הבמה שלו ל"פלואיד סנואו". "היה חשוב לי לחקור אספקטים שונים של המגדר שלי. בשלב מסוים פשוט הבנתי שיותר בטוח לי לחיות בעולם כגבר, לא כי זו הזהות שלי אלא כי באמת זה דבר שהוא יותר טוב וטוב עבורי אחרי מחירים ששילמתי", הוא מודה. "השלמתי את התהליך כולל הורמונים והכל, אבל חשוב לי להגיד שאני לא מזדהה כגבר אלא כלסבית בוץ', ונוח לי יותר בעולם שאנשים לא יודעים את זה. אני כן מנכיחה את זה לכל מי שמוכן לדבר איתי יותר מארבע דקות על מגדר - ולחפור על זה עד אין קץ".