שחקנים סטרייטים שמגלמים דמויות להט"ב זה המצב הקיים לא רק בהוליווד אלא גם בכל העולם, גם בישראל. כמובן שיש יוצאים מן הכלל, כפרה עליהם, אבל עדיין לא מדובר בסטנדרט והדיון על האם ראוי ללהק שחקנים הטרו לתפקידים להט"בים נמשך כבר שנים, כשהדעות נמתחות לכאן ולכאן.
זה אולי לא האתגר הכי קשה שהקהילה הגאה עומדת בפניו, אבל כדאי לזכור כמה כוח יש בייצוג של הקהילה את עצמה. אין ויכוח על כך שהתרבות הישראלית צריכה יותר שחקנים ושחקניות מהקשת הלהט"בית שיספרו את הסיפורים שלנו, ואכן בשנים האחרונות המגמה הזאת משתנה לטובה, כמו עמית רהב שכיכב עד לא מזמן בהצגה "את שאהבה נפשי" וסתיו סטרשקו שהייתה מועמדת לפרס אופיר על תפקידה ב"הנשף".
כמו בכל שנה, גם ביום העצמאות הזה הטלוויזיה תחגוג את הקולנוע הישראלי, ולכבוד המסורת הזו חזרנו לדמויות הגאות הבולטות שסטרייטים וסטרייטיות גילמו לאורך השנים - מאלו שהציגו גייז בצורה מבזה ועד אלו שאפשר לומר עליהם לתפארת מדינת ישראל.
15. זאב רווח - "ספר נשים", "פעמיים בוסקילה"
מדובר בשחקן גדול, אבל גם שחקנים גדולים לא חפים מפדיחות, כמו למשל "ספר נשים" ו"פעמיים בוסקילה". בשני הסרטים רווח שיחק תפקיד כפול: גבר טיפוסי מהסוג שגילם בסרטים כמו "צ'רלי וחצי" ואת התאום הזהה וההומו שלו. בשניהם, רווח גילם את דמות ההומו בהתמסרות לא אלגנטית או חכמה במיוחד ונצמד לכל הסטריאוטיפים הבסיסיים ביותר, והכי גרוע - זה אפילו לא היה מצחיק. שנאמר – גוש, ארליך אולי הביא לך את הביצים, אבל זה לא אומר שאתה יודע לעלות על הנש. זה לא אומר שאי אפשר לשחק על סטריאוטיפ ההומו האקסטרווגנטי, כל עוד זה נעשה טוב מספיק, אבל במקרה של זאב רווח - הוא אפילו לא ניסה.
14. רון שחר - "טלנובלה בע"מ"
בניגוד לזאב רווח, רון שחר גילם את שון, אחד ההומואים הכי פחות מוחצנים שיצא לנו לראות. השחקן המוכשר נכנס לנעליו של הומו בארון, שמגלה באיחור את נטיותיו המיניות ומנסה לנווט את חייו בין זוגיות עם אישה (מלאני פרס) לאהבה החדשה בחייו, שהיא במקרה אח של זוגתו (אורי אומנותי). שון לא היה דמות נלעגת, מביכה או מבזה, אבל הוא גם לא היה אמין במיוחד ובסופו של דבר זה היה בעוכריו. 
13. משה אשכנזי - "מטומטמת"
לירוי הוא החבר הגיי של שירי, המטומטמת הראשית, ובידיו של משה אשכנזי, קומיקאי ותיק, הוא היה קורע - הומו צעקן עם עבר באר שבעי, פה מלוכלך וחוש עסקי עקום. באותה נשימה, גם היה קשה לפספס אותו ושם טמונה הבעיה; הווליום תמיד היה גבוה קצת יותר מדי. בסדר, אנחנו באמת נוטים להיות רועשים, אבל לא עד כדי כך (!). אם אשכנזי היה מכבד את לירוי מספיק ומאפשר לו להיות פחות היסטרי, הוא היה יכול לעלות עוד קצת בדירוג. אבל זו לא רק הסטריאוטיפיות, כי אשכנזי סירב להצטלם לסצנת סקס עם גבר בטענה שהוא "לא רוצה להביך את הילד שלו בעתיד". כל אחד רשאי להצטלם איך ולמה שבא לו; הבעיה היא בצורה בה נימק את הבחירה: כשנשאל אם היה מסרב להופיע בסצנת סקס עם אישה הוא התחמק, התחיל לדבר על כל החברים ההומואים שלו וחתם ב"שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, אבל זה לא אומר שאני צריך להיות חלק מזה". בפעם הבאה שמישהו יטען שסטרייטים יכולים לגלם הומואים לא פחות טוב מגייז, פשוט תזכירו להם את משה אשכנזי.
12. עודד לאופולד ואודי פרסי - "15 שנה"
"15 שנה" הוא אחד הסרטים הבודדים בארץ, אם לא היחיד, שהציגו בצורה עדכנית וכנה את הזוג הגאה התל אביבי, הבורגני, האמיד, המקובל בחברה. הוא מספר על יואב ודן, זוג ותיק שמערכת היחסים שלהם מתערערת, לאחר שחברה קרובה של השניים נכנסת להריון ובכך מעלה על הפרק את האפשרות שגם הם יהפכו להורים. לאופולד כבר הגדיר את עצמו בראיונות כ"גבר-גבר", ומצד שני, מעולם לא נרתע מתפקידים של גייז, ודווקא הסטרייטיות ההיפר-גברית שלו קלעה בול לדמות של יואב, גבר שעדיין לא רוצה שיראו עליו שהוא הומו; פרסי שמולו נתן לו קונטרה אמינה ומרגשת כגבר שפשוט רוצה שבן זוגו יאהב אותו בחזרה כמו שמגיע לו. סטרייטים סטרייטים, אבל קנינו ותנו לנו כזה בכל הצבעים.
11. יוסף סוויד - "הבועה"
סיפור אהבה תל-אביבי טראגי בין נועם (אוהד קנולר, שם שיחזור פה כמה פעמים) לאשרף - יוסף סוויד. השניים נפגשו בפעם הראשונה כשנועם עשה מילואים, ופעם נוספת כשאשרף הגיע לבועה התל-אביבית ולמד לעמוד באור ולא בצל. הרדיקליות בה סיפור האהבה הזה הוצג נראית היום קצת מיושנת. היום לא חסרים סיפורים אמיתיים וסוחפים על אהבה חד-מינית חוצת מגזרים, אבל בזמן אמת זה היה פורץ דרך וסוויד גילם את אשרף באנושיות, חן וקסם.
10. שרון אלכסנדר - "חסד מופלא"
"חסד מופלא" היה אחד הסרטים הישראליים הראשונים שעסקו בקהילה הגאה, בבימויו של עמוס גוטמן – הבמאי הקוויר הראשון בישראל. שרון אלכסנדר גילם אז את תומאס, גבר בודד שחזר מניו יורק לחיק אימו וחולה במחלה מסתורית. מי שרואה את הסרט היום מבין בדיוק מה עובר על תומאס, ויודע כמה תקווה הייתה לו באותן שנים, ואלו שגם מכירים את הסיפור של גוטמן מבינים את הזיקה האוטוביוגרפית שלו לסיפור הזה. תומאס הוא דמות מלנכולית ועגומה, אבל אלכסנדר גילם אותו בחמלה, בכאב, וגם ניסה לתת לו גאולה. היום, תודה לאל, אפשר לראות כבר דמויות גאות על המסך בלי להיכנס לדיכאון.
9. זוהר שטראוס - "עיניים פקוחות"
תקופה ארוכה הרגילו אותנו הקולנוע והטלוויזיה לחשוב שהומואים הם בעיקר תל אביביים חילוניים, אבל אז הגיע הסרט "עיניים פקוחות" שבחר למקם את סיפור האהבה בין אהרון לעזרי דווקא בחברה החרדית. אהרון, בגילומו הריאליסטי המחוספס של שטראוס, הוא שוחט נשוי ואב לארבעה ילדים, שפוגש יום אחד את עזרי, אברך צעיר וחתיך (רן דנקר, בליהוק מדויק הרבה יותר ממה שחשבנו בזמן אמת). שטראוס זכה לשבחים על התפקיד כמי שנקרע בין אמונה לתשוקה, וגם אם הסרט עצמו לא היה להיט בקרב הקהל הרחב, נראה שהיה כאן ניסיון מכובד להציג גאווה במקומות שבהם אנחנו לא רואים הרבה ממנה. סצנת הגג, בה שטראוס מצטיין כאהרון שמתפתה ונסוג ומתפתה ונסוג, היא אחד השיאים הגדולים.
8. אלון אבוטבול - "בר 51"
המיינסטרים הישראלי הכיר לראשונה את אבוטבול בתור מאצ'ו: החי"רניק עם הסכין בין השיניים מ"שתי אצבעות מצידון" ומ"אחד משלנו". אבל כמה רגעים לפני כן הוא היה ערן, ברמן עם שיער זרחני ששר לעצמו בחינניות "My Funny Valentine". שנים אחרי התפקיד ההוא, אבוטבול אמר שהניגודיות בין המאצ'ואיזם איתו בא מהבית מול העדינות שהתפקיד חייב היא זו שהפכה את דמותו של ערן לכזאת שלא מקבלים כל יום. זה יהיה נהדר לראות יותר שחקנים להט"ב מקבלים הזדמנויות לייצג את עצמם, אבל זה יהיה נפלא לא פחות לראות את אבוטבול משחק אותה כיי לפחות עוד פעם אחת. 
7. מיה לנדסמן וטלי שרון - "ילדות סכסכניות"
צריך להגיד את זה בקול רם - אין מספיק סרטים וסדרות בישראל על ועם נשים מהקהילה. למרבה המזל, "ילדות סכסכניות" של שיר ראובן המבריקה, בבימויה של טליה לביא, ניסתה להביא את השינוי. מיה לנדסמן אמנם סטרייטית, אבל היא מתאימה כמו כפפה לדמותה של ליהי, הילדה הטובה שגילתה את פלורנטין בגיל מאוחר מדי ולומדת לראשונה מהו מרד נעורים. סיפור אהבתה לבוסית שלה, בגילומה של טלי שרון (שבעצמה דייקה במומחיות את הניואנסים של הלסבית המבוגרת והמנוסה), היה מעורר הזדהות, מצחיק ועצוב. קשה היה לראות את לנדסמן מסתובבת בדירה הצפופה שלה בפלורנטין, מתעצבנת על השותפה המטונפת שלה ועושה כל טעות אפשרית, בלי להרגיש שהלכנו בנעליה בשלב זה או אחר.
6. דנה סמו - "האחיות המוצלחות שלי"
אורית, הבכורה מבין האחיות המוצלחות, לא אחראית ובוגרת כמצופה ממנה והיא מבולבלת בדיוק, אם לא יותר, מאחיותיה הצעירות - היא עדיין תקועה על האקס, בתהליכי יציאה מהארון ולא בטוחה מה היא רוצה לעשות כשתגדל. את דמותה של אורית סמו מגלמת באמפתיה, היא מצליחה להיות מרירה כמו שרק מורה במערכת החינוך הישראלית יכולה להיות והחיוך שלה תמיד זועק "אני ממש מנסה!". קשה שלא להזדהות איתה, בין השאר כי סמו מוכרת את זה עד כדי כך טוב.
5. אורי בנאי ואבשלום פולק - "פלורנטין"
והנה מגיעים פורצי הדרך, שלא היו סתם עוד שני חתיכים צעירים שמשחקים אותה הומואים, אלא ההומואים הראשונים בטלוויזיה הישראלית. עד "פלורנטין", המסך הקטן והמקומי לא ראה זוג גברים מתאהבים, מתנשקים ואפילו שוכבים. בנאי היה איגי הכיפי והחמוד; פולק היה הארוניסט הקודר, שעדיין מתחזק קראש על החבר הכי טוב מהתיכון ויוצא מהארון, איך לא, בזמן הלוויה של רבין. אם השניים לא היו כל כך טובים בעבודה שלהם, הם לא היו נרשמים בדברי הימים של התרבות הישראלית – והיא, בתורה, לא הייתה נראית אותו הדבר.
4. יהודה לוי - "אמא ואבאז" (וגם "יוסי וג'אגר" + סצנה בלתי נשכחת בטלנובלה "האלופה")
בתחילת הקריירה שלו, לוי הסתכן והשתתף בסרט המהפכני "יוסי וג'אגר". מי שהפך להיות אחד הכוכבים הגדולים בישראל היה אז קצין צעיר מגבעתי שמנהל רומן עם המ"פ שלו, והכניס לתודעה הציבורית את הפרשנות הקווירית היפה ביותר לשיר "בוא" של ריטה. שנים אחר כך, לוי עשה זאת שוב ב"אמא ואבאז", שם הוא גילם את סמי, אבא בהורות משותפות, ועשה זאת במודעות לכל המאפיינים הבנאליים לדמות ההומו. אך מוחצן ככל שיהיה, סמי עדיין היה דמות של יהודה לוי, מה שהפך אותו לכריזמטי, אפלולי וסקסי להפליא - מעין שילוב מפתיע בין סער פדידה להומו סטריאוטיפי, שהפך את סמי לדמות לא שגרתית, כזאת שכיף לבלות איתה פרק אחרי פרק.
3. אניה בוקשטיין ומיכל שטמלר - "הסודות"
אחד הסרטים הראשונים בתולדות הקולנוע הישראלי שהעמיד במרכזו רומן בין שתי נשים אמנם בוים מנקודת מבטו של גבר סטרייט (אבי נשר), אבל עדיף להתחיל איפשהו. כך או כך, שטמלר ובוקשטיין, בתפקיד בנות האולפנה מישל ונעמי, הציגו על המסך כימיה מחשמלת, גם כשהעניינים ביניהן התחממו וגם כשהן פשוט הסתובבו בצפת ולמדו קבלה. שטמלר כבשה בתור צעירה שנכנעת לתכתיבי החברה בה גדלה, ובוקשטיין זרחה בתור צעירה מאמינה ומאוהבת שמרדה בה תשוקתה. "איפה היית כל החיים שלי?", שאלה מישל את נעמי, ובמקום לעשות את זה בדרמטיות תהומית, היא דווקא מתפוצצת מצחוק – ונעמי מצטרפת אליה. אבל מעל הכל, בוקשטיין ושטמלר לא הציגו חיקוי שטחי של נשים דתיות; הן צעירות, מתוקות, מאוהבות וגורמות לך לרצות שהסרט יסתיים עם סוף טוב, כזה בו שתיהן שוכרות דירה ביד אליהו עם כלב וכמה סוקולנטים.
2. אוהד קנולר - "יוסי וג'אגר" (וגם "הסיפור של יוסי" ו"הבועה")
יהודה לוי היה ג'אגר, קנולר היה יוסי והשניים היו לאחד הזוגות הגאים הקולנועיים הראשונים שנחקקו בתודעה הישראלית, עד כדי כך שאי אפשר לראות חיילים בשלג מבלי להיזכר באותה סצנה מפורסמת. קנולר ברא את יוסי בתור בחור מופנם ומאופק, אבל בזכות זאת הוא הצליח לכבוש לנו את הלב ברגע בו החזיק בזרועותיו את ג'אגר, אחת הסצנות העצובות ביותר בקולנוע הישראלי הגאה.
אחרי "יוסי וג'אגר", איתן פוקס גייס את קנולר לסרט נוסף, "הבועה", שם גילם עוד הומו קרבי ומופנם – נועם. הפעם הוא היה מחוץ לארון, אבל גם שם סיפור אהבתו לאשרף (יוסף סוויד, מקום 10) לא נחתם בסוף טוב. שיתוף הפעולה האחרון בין השניים הגיע בסרט "הסיפור של יוסי", ההמשך של "יוסי וג'אגר", שם קנולר גילם רופא מוכה שלומד לאהוב את עצמו בדיוק כמו שהוא.
בכל אחד ואחד מהסרטים האלה גילם קנולר דמויות מורכבות ואנושיות של הומואים, בתקופה שבה לא חשבנו בכלל שסרט יכול להסתיים מבלי שהומו אחד לפחות ימות. העולם השתנה מאז והדמויות של קנולר ראו את השינוי הזה קורה לנגד עיניהם, ומי יודע - אולי הן גם עזרו להביא אותו.
1. עפר שכטר - "בננות"
היינו חייבים לסיים עם חיוך - כי מגיע לנו, כי זה יום העצמאות וכי עושים בישראל גם סרטים כיפיים נורא. שכטר בתפקיד עפר, הגנן המתוק שמבדר ילדים עם מופעי דראג ורושם את עצמו והחברות לתחרות הזמר "יורוסונג", מצליח להצחיק ולרגש לכל אורך הדרך.
שכטר לא היסס להתמסר לסטריאוטיפים והפך את עפר של "בננות" לאוחץ' הכי כיפי בקולנוע הישראלי, ועל הדרך הוא מצא בו את האנושיות והצורך המוכר לנו לראות את העולם דרך משקפיים ורודות. ברגע בו הוא נאלץ לחזור לארון ולדבר בקול נמוך "גברי" כדי להגן על בן הזוג הדיסקרטי שלו, הוא זיקק סיטואציה מוכרת לכולנו קצת יותר מדי, ובסצנה האחרונה בסרט, בה הוא זוכה לסוף הטוב שלו ומתחיל לרקוד עם כולם לצלילי "הללויה", קשה שלא להתרגש מרוב אושר. זו לא רק ההופעה הטובה ביותר של של שחקן ישראלי וסטרייט בתפקיד גאה, אלא גם דרך מצוינת לחתום את הרשימה עם שיר הנושא של הסרט - "שיר לענת".