מה הסיכוי שכדורגלן סטרייט, שמשחק בקבוצה כמו "בית"ר ירושלים", ירצה להתחזות להומו, לזייף יציאה פומבית מהארון ולהסתכן בעלבונות קשים מכיוון אוהדי הקבוצה כפויי הטובה? נכון להיום, מדובר בתרחיש דמיוני למדי, אבל כשחזרנו אל הרגעים בהם סטרייטים התחזו להומואים על המסך, מצאנו בדיוק את הסיטואציה הזו - בסרטו של שי כנות, "שושנה חלוץ מרכזי" (2014), העוקב אחרי עמי שושן (אושרי כהן), החלוץ המרכזי של קבוצת "בני ירושלים".
הסיפור של שושן מתחיל בכניסה למועדון, שם הוא פוגש את מירית בן-הרוש (גל גדות) ומתאהב בה. מה שהוא לא יודע זה שמירית היא בת זוגו של איש העולם התחתון כושי בוקובזה (אלי פיניש), שלא אהב את ניסיונות הפלירטוט של שושן. בוקובזה מתעלל בכדורגלן, אבל מוכן לוותר לו בתנאי שיארגן מסיבת עיתונאים בה יצא מהארון בשידור חי, כי מבחינת בוקובזה - יהיה זה מופע משפיל במיוחד עבור הכדורגלן.
שושן יוצא מהארון, מוחרם על ידי חבריו לקבוצה וסובל הקנטות מצד אוהדי הקבוצה. מצד שני, הוא מקבל חיבוק חם מהקהילה הגאה ואף הופך למרצה טיפש אך מבוקש בבתי-ספר. כמה טיפש? באחת הסצנות, שושן שואל את התלמידים בני ה-12 אם מישהו מהם הומו, לסבית, בי או טרנס, וכשהמנהל מעיר לו על כך הוא שואל "יש פה אוהדי הפועל?". בסוף הסרט, שמתיימר להכיל הומואיות אבל בעיקר לועג לה, נוקם שושן בעבריין ומנשק ממושכות את מירית על במת מצעד הגאווה בירושלים.
שש שנים בלבד חלפו מאז יצא "שושנה חלוץ מרכזי" למסכים, אבל נדמה שהקולנוענים היום היו חושבים פעמיים אם להציג דמות מזרחי העונה לשם "כושי" כעבריין חשוך. הם גם ככל הנראה לא היו ששים להציג לסביות כנשים מתנשאות ופנאטיות, או הומואים כחבורת אומללים שמתאפרים בכבדות רק כדי להרגיז חרדים בעיר הקודש. אז האם משהו מהותי השתנה? על פניו - לא.
רק השנה הצהיר הכדורגלן מאור בוזגלו בתוכנית "הישרדות": "אם היה לי גיי בקבוצה, אז לא הייתי מרגיש הכי בנוח. אם אתה יודע שיש גבר שאוהב גברים איתי בחדר ההלבשה, אוטומט אתה לא רוצה להוריד בגדים לידו ולא להתקלח לידו". אחרי שידור האמירה האומללה נחתה על בוזגלו ההבנה כי אמירות הומופוביות הן לא הדבר הכי בריא לקריירה התקשורתית החדשה שלו, אז הוא מיהר לפרסם התנצלות ארוכה, אך לא ממש משכנעת.
הפחדים של בוזגלו מהומו עירום במלתחות היו נתפסים עד לפני שנים מעטות בלבד בעיני רוב הישראלים כמשהו טבעי שאין צורך להתנצל עליו. החרדות האלה מומחשות היטב גם ב"שושנה חלוץ מרכזי", בסצנה בה שושן סובל מהצקות מצד חברו לקבוצה לירן (אנחל בונני) שמתגרה בו: "אני יכול לדמיין אותך נושך כמה דברים. שיחקת אותה, במשך שנים, שאתה יוצא עם דוגמניות, מועדונים, שלישיות עם דיילות. אלה היו דיילים, אה? ומה לגבי מחנה האימונים בגרמניה שבו רצית להתקלח איתי כדי לא לבזבז מים חמים? אתה נמשך אליי? זה מה שזה? אני הטיפוס שלך, שושן? אתה רוצה 'לעשות' אותי, אה?".
כשזה האקלים בזירה המדוברת, אין פלא שאף כדורגלן מקצוען ישראלי לא העז להודות בפומבי שהוא הומו, למרות שסטטיסטית יש לפחות כמה כאלה בליגת העל. למעשה, הדבר הכי קרוב ליציאה מהארון בעולם הכדורגל הישראלי הוא מאבקו של שוער מכבי נתניה דני עמוס בהומופוביה במגרשים.
בעוד זמרי פופ, ח"כים, כוכבי תקשורת ואפילו קצינים בכירים בצה"ל יוצאים מהארון, אף כדורגלן ישראלי לא העז לעשות היסטוריה, מה שמותיר את עולם הכדורגל הישראלי כאחת הזירות המאצ'ואיסטיות, השוביניסטיות והגזעניות ביותר במדינה. זו אותה הזירה בה הקהל קורא לעיתים "הומו" למי שלא בא להם טוב בעיניים, חוגג מדי פעם את גזענותו במשחקים מול קבוצה ערבית, או מחזק ותומך באלו ששכבו עם קטינות שיכורות, במקום לגנות. 
בעולם המצב לא הרבה יותר טוב, אבל מתקדם פי כמה וכמה מישראל. רק לאחרונה פרסם כדורגלן בפרמיירליג מכתב ב"סאן" בו חשף שהוא הומו, אבל שומר על כך בסוד. למעשה, הכדורגלן המקצועי הראשון שיצא מהארון בפומבי במהלך הקריירה שלו שילם על כך מחיר כבד. השחקן הבריטי ג'סטין פשנו התוודה שהוא הומו ב-1990, מה שהוביל להידרדרות מהירה שלו לליגות הנמוכות. הוא התמכר לאלכוהול וסמים, הואשם בתקיפת נער אמריקאי בן 17 ולבסוף שם קץ לחייו בלונדון אחרי בילוי בסאונה לגייז.
בעוד שסיפורו של פשנו מתואר לעילא בסרט הדוקו הנפלא של נטפליקס, "Forbidden Games: The Justin Fashanu Story", בקולנוע הישראלי אנחנו עדיין נאלצים להסתפק עם ההתחסדות והצביעות של "שושנה חלוץ מרכזי". מצד אחד, הסרט משתדל ומציג את שושן כמי שמצליח, בקושי רב, להיות נחמד כלפי אוהד שמספר לו שהוא הומו (השחקן יניב ביטון) ולהבין שגם לבני הקהילה הגאה מגיעות זכויות. מצד שני, היוצרים העמיסו את הסרט באינספור בדיחות הומופוביות גסות כדי לבדר את הסטרייטים על חשבון הגאים. 
יותר מכך, דמות הכדורגלן שמתחזה להומו סיפקה ליוצרים "אליבי" להציג יותר סקס סטרייטי. שתי סטודנטיות אשכנזיות משועממות מנסות "להשכיב את ההומו", וגם מצליחות די בקלות לגרום לכדורגלן לקיים עימן שלישייה. הרי חס וחלילה לנסות ולאתגר את הדמות במגע מיני עם גבר.
אבל הסצנה המפתיעה ביותר ב"שושנה חלוץ מרכזי" היא דווקא זו של דוידוף, המנהל הקשיש של מועדון הכדורגל (בגילומו של צבי שיסל). "שושן חושבת שהיא פרימה דונה, היא לא תשחק ב'בני ירושלים'", אומר דוידוף במבטא רומני כבד, ושוקע לפנטזיה בה שושן מחזיק את הגביע ונישא באוויר על-ידי שני חבריו לקבוצה. שושן פושט את חולצתו, השלושה רוקדים סלסה בחזה חשוף ומכנסיים ורודים קצרים, ואז אחד השרירנים אוחז במותניו של שושן מאחור בתנוחת משגל.
דוידוף מתחרמן מהפנטזיה ההומו-ארוטית שלו ונבהל עד כדי כך שהוא צונח ומת. מצד אחד, הרעיון של "כדורגלנים הומואים" מוצג כבדיחה גסה, אבל מצד שני, היא כל כך סקסית שאפשר למות ממנה - או לכל הפחות להתבלבל בגללה, אבל גם זה לטובה.
ד"ר גלעד פדבה הוא מרצה ללימודי גברים בתכנית ללימודי נשים ומגדר בסיוע NCJW באוניברסיטת תל-אביב. ספרו "עור סטרייטי, מסכות גאות והתחזות לגייז על המסך" ("Straight Skin, Gay Masks and Pretending to Be Gay on Screen") הופיע באחרונה בהוצאת ראוטלדג'.