*אזהרת טריגר: הכתבה הבאה מכילה עדויות גרפיות של אלימות מינית.
חיי הלילה הגאים של הקהילה הגאה ידועים ככאלה המלאים בצבעוניות, שמחה, חופש ולא מעט מתירנות מינית, אבל לעיתים ובמקביל לכל אלה, מאחורי הקלעים של אותן מסיבות, מתרחשים אירועים קשים שלמרבה הצער עדיין מושתקים ולא זוכים לתשומת הלב לה הם ראויים.
"אין קול למה שלפעמים קורה במסיבות העמוסות והשמחות האלה", אומר ל-mako דניאל פלורין, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה, שהקדיש את פרויקט הגמר שלו, "בשביל זה באת הנה", להעלאת מודעות לאלימות מינית בקהילה הגאה.
"במהלך העבודה על הפרויקט גיליתי שמתרחשים הרבה מקרי פגיעה מינית בחיי הלילה - מהטרדות מילוליות ועד אונס. אלה מקרים שלא מדווחים למשטרה וגם לא עולים בין חברים כי קיים פחד משיפוטיות. הניגודיות הזו בין החגיגיות, הצבעוניות והשמחה, לבין הפגיעות הקשות המתרחשות באותה אווירה, היא המוטיב המרכזי בפרויקט. פתאום מבינים שלא הכל ורוד ויפה כמו שרבים חושבים".
פלורין (34) מספר שהחליט לעסוק בנושא הכאוב בגלל חוויה קשה שחווה בילדות. "יש לי רגישות מאוד גדולה לנושא", הוא מסביר. "את הסיפור שלי אף אחד לא שמע ולא הייתי רוצה לחשוף את המעורבים, אבל החלטתי שיש חשיבות להעלות מודעות לדבר דווקא במעמד של פרויקט גמר".
תחילה, החל פלורין בתחקיר ואסף עדויות אנונימיות מנפגעים דרך הרשתות החברתיות, אך לצערו הוא הבין מהר מאוד כמה היקף התופעה רחב. "תוך זמן קצר הגיעו אלי 30 עדויות של תקיפות מיניות ברמות שונות", הוא נזכר. "למרות שמדובר בנושא מאוד רגיש, האנשים שהעידו לא חששו לפרט בדיוק מה קרה, אולי כי העדות הייתה אנונימית. אלו סיפורים שאנשים סחבו איתם שנים וחששו להביע החוצה".
בסופו של דבר אל סרט הגמר, שאורכו 3 דקות, נכנסו 14 סיפורים בלבד. פלורין לקח מכל סיפור משפט אחד או שניים, אותם הוא חיבר לכדי סיפור אחד. "התמקדתי רק במקרים שקרו באירועים חברתיים או מסיבות ונגעתי בנקודות ספציפיות, הקשות ביותר", הוא מסביר. "אחר כך התחלתי לעבוד על הדרך בה אציג את הסיפור מבחינה ויזואלית, והחלטתי להשתמש בטכניקה המשלבת ציור ותנועה, בשילוב קטעי וידאו ממסיבות אמיתיות, אותם צילמתי בברלין". 
עבדת על היצירה הזאת ארבעה חודשים. איך זה הרגשית נפשית?
"זה לא היה פשוט בכלל. שמעתי סיפורים מאוד קשים. בהתחלה כל הדעות הקדומות צפו, עולות המחשבות האלה שאם הגעת למסיבה כזאת ואתה כבר שם, אז מה אתה מתפלא? זה עד כדי כך בלתי נתפש. אבל אז נכנסים לעומק הסיפורים ומבינים כמה האירועים האלה קשים. זה לא החזיר אותי אחורה למקרה שלי, כי האופי של האירוע היה קצת שונה, אבל זה עדיין לא היה פשוט".
איזה תגובות אתה מקבל על הפרויקט?
"הרבה אנשים מרגישים שזה מזעזע, בועט בבטן, אבל מתרגשים בו זמנית. סטרייטים שצופים בסרט מודים שזה קשה לעיכול, רבים מהם בכלל לא ידעו מה להגיד אחרי הצפייה".
הסרט עצמו מרגיש לעיתים לא מלוטש. בין קטע לקטע ישנה פאוזה של מסך שחור ואין קורלציה בין המוזיקה לטקסטים הקשים.
"זה במכוון. הבלאקים נועדו להמחיש את המצב של הקורבן בסיטואציה הקשה הזאת. החיתוך הגס בין מוזיקת המועדונים לטקסטים יוצרים את הניגודיות שבין מה שקורה במסיבה עצמה, לבין מה שקורה מאחורי הקלעים. בצורה הזאת מבינים טוב יותר את הסתירה שבין החגיגה, לבין מה שרבים עוברים שם ושותקים".
הפרויקט יוצג בתערוכת הבוגרים של המרכז האקדמי ויצו חיפה, עד ה-2.8.22