זמזום מכיוון השידה העיר את דליילה גרין. היא מצמצה, מנסה להכניס את החדר הזר לפוקוס. עוד מצמוץ, ואז עוד אחד. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. אולי אחרי. היא שלחה יד לטלפון, וסדיני משי לבנים הסתבכו סביב ירכיה כשהתפתלה להשתיק את הזמזום הרועש כדי שלא יעיר את...

פאק. זה קרה לה שוב.

איפשהו בזיכרון שלה הסתתר השם של האישה ששכבה לידה, אבל האותיות היו מעבר להשגתה. היא סקרה שוב את הערב שהיה, מחפשת רמזים.

פתיחה של תערוכה בגלריית פיטס בווילג'.

חלק מהצילומים שלה הוצגו על הקירות.

קומץ מבקרים מהנהנים ופולטים מחמאות, אבל אף פעם לא מספיק מעוניינים כדי לקנות.

שמפניה שלא הפסיקה לזרום, ואז הבר המפוחלץ ההוא ברחוב מקדוגל ונהרות של וויסקי.

דליילה הציצה מעבר לכתף אל הגוף הישן לצידה. תספורת פיקסי בבלונד כהה, כתפיים צחורות, פה נחמד, ירכיים מלאות, ידיים מטריפות.

לורנה?

אולי לורן?

לא! לולה. בוודאות קראו לה לולה.

אולי.

דליילה נשכה את השפה והרימה את הטלפון הרוטט. היא צמצמה את העיניים, מנסה לקרוא את השם שהזדהר מולה בחשיכה.

ASS TRID.

השתק. היא לחצה במהירות על המקש, בקושי הספיקה לגחך מול האופן בו אייתה את שמה של אחותה החורגת. היא ידעה מניסיון שטלפון בשתיים בלילה אף פעם לא מביא איתו בשורות טובות, במיוחד כשמי שחיכתה לה מהעבר השני של הקו הייתה אסטריד פארקר. ובכלל, מי לעזאזל עוד מתקשר בשנת 2022? למה אסטריד לא יכולה לסמס כמו אישה נורמלית?

אוקיי, בסדר, אז אולי היו לדליילה בטלפון כמה סמסים שלא נענו ממנה, אבל להגנתה יאמר שהיא הייתה גוש חסר תועלת בזמן האחרון. שכר הדירה של החודש הבא ריחף מעליה כמו עננה, וכל ההכנות לתערוכה בפיטס – שאם להיות כנה, העבודות שלה הוצגו במקום הזה רק בגלל שהכירה את בעלת הגלריה ריה פיטס, חברה מהמלצרות, עם סבתא מספיק עשירה ומספיק מתה לאפשר לה לפתוח גלריה משלה. השבועות האחרונים היו טירוף של עבודה בין מלצרות במשרה חלקית בריבר קפה בברוקלין, וצילום חתונות ופורטרטים. היא בקושי הרוויחה מספיק כדי לאכול ולשלם שכר דירה.

דליילה גרין הייתה במרחק קטסטרופה אחת מלחזור לניו ג'רזי, אבל למי שמעוניינת לפרוץ בסצנת האמנות חסרת הרחמים של ניו יורק, ניו ג'רזי לא הייתה אופציה. היא מכרה עבודה או שתיים, אבל הצילום שלה היה נישתי, או לפחות כך הגדירה אותה סוכנת שסירבה לייצג אותה.

נישתי זה לא משהו שקל למכור.

אז כן, היא הייתה עסוקה מדי בלקרוע את התחת הנישתי שלה, ושכחה או לא טרחה לענות להודעות של אחותה החורגת. חוץ מזה, זה לא ששררה ביניהן חיבה גדולה במיוחד. הפעם האחרונה שהן נפגשו הייתה לפני חמש שנים.

באמת עבר כל כך הרבה זמן?

ובכל אופן, השעה הייתה מאוחרת.

דליילה הניחה את הטלפון על החזה. ג'קס, האקסית שלה, עלתה במחשבותיה בפעם הראשונה מזה זמן רב. היא עצמה את העיניים בחוזקה ופקחה אותן שוב. כוכבים זוהרים בחושך ניקדו את התקרה. היא הזדקפה במיטה, הדם שלה קפא בוורידים. יש מצב שהיא נמצאת עכשיו בחדר מעונות של נערת קולג'? אלוהים, בבקשה שלא. דליילה הייתה בת שלושים, והעדיפה להשאיר מאחור את הסטוצים עם נערות קולג'. בשנים האחרונות היא העדיפה נשים בגילה, בלי כל הסיבוכים והדרמות של גיל עשרים.

המבט שלה התמקד. היא חזרה לנשום. היא הרגישה את הרכות של הסדינים היקרים בקצות האצבעות. חדר השינה היה מרוהט בקפידה ובטעם, קווים ישרים ועץ בהיר. אמנות מתוחכמת קישטה את הקירות, וניכר שיד מקצועית תלתה את המסגרות היקרות. דלת פתוחה הובילה לסלון, ודליילה נזכרה עכשיו בבירור איך לנה – ואולי בכלל קוראים לה לילי? – דחפה אותה אל ספה לבנה ויקרה והורידה לה את התחתונים, השליכה את חתיכת התחרה מעבר לכתף החשופה שלה בתנועה מתורגלת.

הריהוט בדירה בהחלט לא היה בליגה של נערת קולג'. אפילו לא ריהוט בליגה של דליילה גרין, והיא הייתה כבר אישה לגמרי בוגרת. גם מה שלילית – זהו, זה השם שלה – עשתה לה שם למטה עם הפה שלה היה רחוק מכישורים של נערת קולג'.

דליילה קרסה חזרה על הכרית. הגוף שלה נמס כשנזכרה במה שקרה פה בחדר לפני כמה שעות. היא התחילה לגלוש בחזרה לשינה כשהטלפון שוב זמזם. עכשיו היא הייתה ערה לחלוטין, בוהה בשם הלא סביר על הצג, לוחצת שוב השתק.

לייטון – זהו, זה השם שלה – זעה במיטה לידה, התהפכה אליה, צמצמה מבט דרך מסקרה מרוחה.

"היי, הכל בסדר?"

"כן, בטח."

הטלפון שוב זמזם.

ASS TRID.

"את צריכה לענות לזה?" שאלה לינדה – כנראה - השיער הסתור שלה נפל במתיקות מעל עין אחת כחולה. לא, אין סיכוי שלחתולת המין הזאת קוראים לינדה.

"אולי."

"אז תעני. כשתסיימי, יש משהו שאני רוצה להראות לך."

לידיה – בטח, למה לא בעצם – חייכה והפשילה את השמיכה אל מתחת לירכיים שלה לחצי שנייה, ומשכה אותה מיד חזרה עד לסנטר.

דליילה צחקה, קמה ויצאה מהמיטה עירומה. היא כמעט ענתה ככה לטלפון, אבל אז התחרטה ולקחה חלוק משי – בהחלט לא חלוק בליגה של נערת קולג' – שהיה מונח על ידית כיסא מרופד באפור שעמד בפינה. היא לא התכוונה לדבר עם אחותה החורגת כשהיא עירומה לגמרי. 

היא משכה עליה את החלוק וצעדה לסלון, התיישבה על שרפרף בר והשעינה את המרפקים על השיש הקריר. היא נשמה עמוק ונשפה, ניערה את הידיים, סובבה את הראש מצד לצד, מתכוננת לשיחה עם אסטריד כמו מתאגרפת בכניסה לזירה. כפפות על הידיים, מגן שיניים בפה. הטלפון דמם על השיש, השם של אסטריד נעלם מהמסך ושוב הפציע, כמו גלויה מהגיהינום. הגיע הזמן לגמור עם זה. היא החליקה אצבע על המסך.

"מה?"

"דליילה?"

קול הקטיפה של אסטריד בקע מהמכשיר. היא נשמעה כמו קייט בלנשט האמריקאית, רק יותר עם מקל בתחת ופחות מלכת הביסיות.

"כן," היא אמרה וכחכחה. הקול שלה נשמע איפשהו בין הורדתי שישה קוקטיילים ואני עדיין צמאה לבין לא ישנתי שנים ואני צרודה.

"טוב שלא לקח לך זמן לענות."

"מאוחר," דלילה נאנחה.

"השעה אחת עשרה באורגון. חוץ מזה הנחתי שזה הזמן הכי מתאים לתפוס אותך. את לא הופכת לעטלף אחרי חצות?"

"אני כן," נחרה דליילה. "ועכשיו, אם תסלחי לי, אני מעוניינת לחזור למערה שלי."

@user1771006810755

אשלי הרינג בלייק, מחברת הספר הכל-כך מדובר, "לדליילה גרין לא אכפת", במסר לקוראיה בישראל לרגל צאת הספר בעברית

♬ צליל מקורי - סלע ספרים

אסטריד שתקה למשך כמה שניות ארוכות בהן דליילה תהתה אם היא עדיין שם, אבל היא לא עמדה להיות הראשונה שתישבר. הן שוחחו בטלפון פעמים ספורות מאז שהיא עזבה את ברייט פולס למחרת טקס הסיום של התיכון. היא עלתה על אוטובוס לסיאטל, ילקוט של תיכון ברייט פולס תלוי על כתף אחת, בזמן שאסטריד נסעה לפריז עם כל הבי־אף־אפיות האיומות שלה. איזבל, אמא של אסטריד והאמא החורגת המרשעת של דליילה, חימשה את שתיהן במספיק מזומנים כדי לקנות לה שבועיים של שקט. ההבדל היחיד בין הבנות היה שבסוף החופשה אסטריד חזרה לברייט פולס, מוכנה לקולג' בברקלי כמו הבת המסורה שהיא. דליילה לעומת זאת טסה לניו יורק ושכרה דירת חדר מעופשת בלואר איסט סייד. היא הייתה בגירה בפני החוק, ולא היה סיכוי קלוש שתישאר בברייט פולס דקה יותר משהייתה מוכרחה.

וזה לא שאיזבל התאבלה על לכתה. גם אסטריד לא.

ככה לפחות זה הרגיש, למרות שמדי פעם אסטריד הייתה שולחת סמסים, מהם דליילה הקפידה להתעלם, שהיו הופכים לשיחות טלפון מביכות בהן אסטריד ניסתה להעמיד פנים שלא היא הפכה את הילדות הבודדה של דליילה לגיהינום. דליילה יכלה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שחזרה לברייט פולס בשתים-עשרה השנים האחרונות – חג מולד פה, חג הודיה שם, הלוויה של המורה לאמנות האהובה עליה.

הפעם האחרונה הייתה לפני חמש שנים.

דליילה הייתה אחרי הפרידה הקשה מג'קס וחשבה שנסיעה לברייט פולס המוכרת תרפא את הלב השבור שלה. הלב שלה לא נרפא, אבל היא חזרה משם עם סדרת צילומים ששינתה את השאיפות שלה בחיים – מצלמת פרילאנס מורעבת שבקושי גומרת את החודש לאמנית קווירית מצליחה עם דירה מהממת בוויליאמסבורג.

זה כמובן עוד לא קרה, אבל היא רק בת שלושים וממשיכה לנסות.

"אז... אפשר לגמור עם זה כבר?" הקול של אסטריד קטע לה את המחשבות והחזיר אותה למציאות, למטבח של לוסינדה – אין ספק שקוראים לה ככה – בו ישבה. "לגמור אמרת?" הבדיחה המפתה ישבה לה על קצה הלשון, אבל היא נשכה אותה.

"או מיי גאד," אסטריד נשפה. "את רצינית? תגידי לי שאת לא רצינית."

"אני..."

"דליילה, דברי איתי!"

"אני מנסה לדבר, אבל את לא סותמת!"

אסטריד נשפה כל כך חזק, שדליילה נאלצה להרחיק את הטלפון מהאוזן. "אוקיי. אוקיי. סליחה. אני מוצפת פה. יש לי הרבה על הראש."

"כן, נכון," אמרה דליילה, מנסה עדיין להבין על מה לעזאזל הן מדברות. "אז, אממ..."

"לא, ממש לא. את לא מבריזה לי עכשיו, דליילה גרין. תגידי לי בבקשה שזה לא מה שקורה עכשיו."

"ג'יזס, אַס, קחי זנקס אולי?"

"בבקשה אל תקראי לי ככה, ובבקשה אל תבריזי לי."

דליילה שתקה. אולי העובדה שהיא ראתה את האמנות שלה תלויה בגלריה, קטנה ככל שתהיה, פלוס לילה של סקס מעולה, טשטשה לה קצת את המוח. אם רק תנשום רגע, היא אולי תיזכר במה שזה לא יהיה שמסעיר את אסטריד בצורה כזאת. היא העבירה את השיחה לרמקול ובדקה את היומן — שבת, השניים ביוני. השעות הקטנות של הלילה. שישי, האחד בחודש, היה נעוץ לה במוח חודשים בזמן שהתכוננה לתערוכה בפיטס. אבל היה עוד משהו באזורי יוני-יולי. משהו בצורת אסטריד. משהו...

פאק.

"החתונה שלך," אמרה דליילה.

"כן, החתונה שלי. זאת שאני מתכננת כבר חודשים ושאמא התעקשה שאשכור אותך שתבואי לצלם."

"אל תישמעי כל כך נלהבת."

"יש לי מילה אחרת לתאר את מה שאני מרגישה."

"את לא עוזרת לעצמך פה, אס."

אסטריד נשפה אל תוך הקו.

"אני עדיין מרוסקת מזה שאני לא שושבינה," דליילה אמרה ביובש. המחשבה על הנישואים הקרבים של אחותה החורגת לאיזה בחור אומלל מילא אותה באימה ובהקלה.

החתונה של משפחת פארקר בברייט פולס הייתה המקום האחרון בעולם שדליילה רצתה להיות בו עכשיו או אי פעם. היא יצרה קשרים עם כמה סוכנים בתערוכה בפיטס ומכרה עבודה אחת שלמה בסכום לא מבוטל. אמנם הקונה ישנה עכשיו בחדר הסמוך, אבל לורטה – בינגו. ככה קוראים לה – בוודאות שילמה על התצלום לפני שהיא עפעפה אפילו ריס אחד לכיוונה של דליילה. היא די משוכנעת שזה היה סדר ההתרחשויות. האמת היא שדליילה הייתה עסוקה מדי בלהתחרפן מהעובדה שמישהי אשכרה מסרה מאות דולרים בתמורה למשהו שהיא עצמה יצרה.

בכל מצב, זה היה תזמון גרוע מאוד לכל הבולשיט של אסטריד־סלאש־איזבל. דליילה עמדה על הסף של משהו גדול. היא עמדה להיות מישהי, הרגישה את זה, וברייט פולס היה בור שואב של ייאוש. מקום בו היא הייתה אף אחת.

מצד שני, היד שניסתה להאכיל ולהלביש אותה – איזבל פארקר־גרין – הציעה לה סכום מופרך של כסף בתמורה לזה שתצלם את החתונה של אסטריד פלוס שבועיים של צילומי אירועי טרום החתונה. הפרטים התחילו לחזור אליה. דובר על סכום יפה של כסף – היא זוכרת את זה עכשיו בוודאות, סכום של חמש ספרות. אמנם בצד הנמוך של החמש ספרות ודמי כיס מבחינתה של איזבל, אבל עבור דליילה, שידעה למתוח דולרים בודדים על פני כמה ימים, זה היה כמו אינפוזיה לווריד של החשבון בנק המדולדל שלה.

אסטריד ידעה היטב שדליילה לא תוכל לסרב לכסף, אבל לא התאפקה והוסיפה גם את המניפולוציה ההו־כה־מעודנת של "אמא אומרת שאבא שלך היה רוצה שתהיי בחתונה שלי."

דליילה עדיין נטרה לה על ההערה האחרונה, בעיקר כי ידעה שאיזבל צודקת. כשהיה בחיים, אנדרו גרין היה איש משפחה עד כדי גיחוך. הוא התעקש על ארוחות משפחתיות בכל ערב וחופשות משפחתיות בחופשת האביב, מסורות של ערב חג המולד, בדק לה שיעורי בית ואפילו למד לקלוע צמות, רק כדי שדליילה לא תהיה הנערה היחידה בלי כתר קלוע על הראש בנסיעה הכיתתית ליריד הרנסנס.

אילו היה בחיים, אנדרו גרין היה אומר לה שהברזה עכשיו היא לא אופציה. בעולם שלו מגיעים לאירוע משפחתי בכל מחיר, גם אם המחיר הזה הוא בדולרים ובחמש ספרות. גם אם חורקים שיניים לאורך כל הדרך.

"אירועי הטרום החתונה מתחילים ביום ראשון, וסגרנו אותך להכל, זוכרת?" המשיכה אסטריד. "לפי המייל ששלחתי, סגרנו מהשלושה ביוני ועד השישה-עשר בחודש. החזרתי לך את החוזה חתום, כולל כל התנאים שהצבת, וגם..."

"הבנתי, הבנתי, אוקיי," אמרה דליילה והעבירה אצבעות בשיער. היא ממש לא רצתה לחזור לברייט פולס, בטח לא לשבועיים. מי לעזאזל מתניעה את כל הבולשיט הזה של חתונה לפני היום עצמו? ובכן, דליילה ידעה בדיוק מי.

"אסטריד..."

"בת זונה, שלא תעיזי."

"איזה פה, אס. מה איזבל הייתה אומרת?"

"בדיוק את זה והרבה יותר גרוע אם הייתה מעלה בדעתה שאת עומדת לבטל את ההגעה שלך לחתונה של בתה היחידה בהתראה קצרה כל כך."

בתה היחידה.

דליילה ניסתה להיאבק בעקיצה, לתת לגל לחלוף ולהישבר מעליה, אבל לא הצליחה. זה היה חזק ממנה. ההרגשה הזאת. שאריות מהילדה שהתייתמה בגיל צעיר מדי משני הוריה. ילדה שגדלה אצל אם חורגת שאף פעם לא באמת רצתה אותה.

"שיט," אמרה אסטריד.

"מה זה הפה הזה שוב?" דליילה אילצה צחוק קטן. "אני עוד אתחיל לחבב את הגרסה הזאת שלך. מי היה יכול להעלות בדעתו שכשאת לחוצה את מקללת."

אחותה החורגת לא אמרה כלום במשך כמה שניות. השתיקה שלה התארכה ודליילה כבר ידעה שהיא תהיה על טיסת הבוקר מ־JFK.

"פשוט תגיעי, טוב?" אמרה אסטריד. "קצת מאוחר מדי למצוא לך מחליפה."

דליילה ניגבה את הפנים עם היד. "כן."

"לא הבנתי."

"כן," דליילה כמעט צעקה. "אני אגיע."

"יופי. סגרתי לך חדר בקלידוסקופ..."

"מה, אני לא אישן אצל אמנו היקרה?"

"ואשלח לך במייל את הלו"ז. שוב."

דליילה נהמה וניתקה במהירות לפני שאסטריד תספיק לנתק עליה, ושמטה את הטלפון על השיש כאילו הוא עולה באש. היא סובבה את הפקק של בקבוק הג'ין שנח ליד הכיור והורידה שוט ישר לגרון. המשקה החריף צרב כל הדרך למטה, הנחיריים שלה בערו והעיניים דמעו.

שבועיים. זה רק שבועיים.

שבועיים ומספיק כסף לשלושה חודשים של שכר דירה ואוכל.

היא חטפה את הטלפון הבוגדני מהשיש וחזרה לחדר השינה. החלוק של לנייר צנח למרגלותיה. היא מצאה את אוברול הסטרפלס שאיתו הגיעה, בגד שחשף היטב את הזרועות המקועקעות שלה. הוא נח בערימה מקומטת למרגלות השידה. היא התלבשה בזריזות ואז התפנתה לחפש גם את התחתונים שלה, חוטיני התחרה הסגול האהוב עליה, אבל נראה שהוא נבלע באדמה.

אשלי הרינק בלייק (צילום: יחסי ציבור)
אשלי הרינק בלייק|צילום: יחסי ציבור

"פאק איט," היא אמרה, תלתה את התיק שלה על הכתף ואספה את הרעמה הכהה והמתולתלת שלה לקשר מבולגן. היא מצאה את עקבי העשרה סנטימטר האדומים שלה ליד הצילום השחור־לבן במסגרת הענקית שנשען על הקיר. בתמונה, אישה בלונדינית בשמלה לבנה שקופה, מסקרה זולגת במורד הפנים הרטובות שלה והיא מישירה מבט אל הצופה. האישה הייתה באמבטיה, הכתונת רטובה לחלוטין ושקופה. הפטמות כמעט מציצות מעל קו המים, האצבעות שלה נאחזות בשפת האמבטיה החלודה. זאת הייתה עבודה של דליילה. אחת מארבע שהציגה בתערוכה בפיטס. זיכרונות של ליילה או לוסי ואולי לונה שולפת שטרות ואז דוחפת את הלשון שלה לתוך הפה של דליילה התחדדו והתמצקו. השם המזדיין של האישה הזאת עדיין שיחק איתה מחבואים.

"הֵי," אמרה האישה והרימה את הראש מערימת הכריות. היא צמצמה מבט לעבר דליילה, מוארת באורות העיר, השיער שלה סתור. "חכי, את הולכת?"

"אממ, כן," אמרה דליילה, נעלה נעליים ווידאה שוב שהארנק שלה בתיק, המפתחות, כרטיס המטרו. "תודה, היה כיף."

"זה בהחלט היה. בטוחה שאת לא רוצה לחזור למיטה?" היא הרימה גבה ושמטה את השמיכה בדיוק מספיק כדי לחשוף שתי גבעות מתוקות. 

"הלוואי שיכולתי," אמרה דליילה והתקדמה לעבר הדלת. ההצעה הייתה מפתה, אבל המוח שלה כבר רץ קדימה אל הדירה שלה. מחשבות על אריזה ואילו בגדים לעזאזל היא תיקח איתה לכל הבראנצ'ים והקוקטיילים וה – שאלוהים תעזור – מסיבת הרווקות שאסטריד תכננה לעצמה.

אסטריד והחברות האיומות שלה.

"אה. אוקיי. אז... נהיה בקשר?"

דליילה הסתובבה וצעדה אל המסדרון. היא הניפה את היד ופתחה את הדלת. "חד משמעית. בלי ספק בכלל."

היא ידעה שלא תהיה.

ברכבת התחתית, בדרך חזרה לדירה שלה בבד־סטיי, זה נחת עליה. כל כובד המשקל של מה שהיא עומדת לעשות. היא חוזרת לברייט פולס. איכשהו שוכנעה. איכשהו תעמוד בזה. אבל היא גם מעמידה את עצמה לשירותן של אסטריד ואיזבל וכל הגחמות שלהן, וזה כבר משהו אחר לגמרי.

ולדליילה גרין לא הייתה שום כוונה לעשות לשתי המכשפות חיים קלים.

 לרכישת הספר "לדליילה גרין לא אכפת"