במשך שנים ארוכות לא הייתה בישראל סצנת פופ ראויה לשמה, אבל אז הגיעו נועה קירל וסטטיק ובן אל ושינו את הנוף של המוזיקה הישראלית לחלוטין. בתוך מעצמת הפופ שהפכנו להיות מאז, קול אחד בלט בהיעדרו: למה אין פופ להט"בי צעיר ומעודכן? זה, לפחות, היה המצב עד לפני שבועות בודדים ממש.
ואז, בחודשים האחרונים לסיומה של 2020 הנוראית, בורכנו במבול של סינגלים פופיים מאת אמנים גאים: יונתן וולפין, תום שנייד וגם חן אהרוני. כשכל אחד מהם עבד על המוזיקה שלו, הוא ודאי חשב שהוא היחיד שמעז להשמיע את הקול הגאה; היום, אחרי שהסינגלים כבר שוחררו, ניתן לראות שמדובר בתופעה תרבותית שהייתה חסרה כאן כל כך.
אל הנבחרת האיכותית הזו מצטרף עכשיו יובל עובד בן ה-25, ששיחרר לאחרונה את "אתה אומר", סינגל ראשון מתוך אלבום הבכורה שעתיד לצאת בקיץ הקרוב. "כשעבדנו על האלבום דיברנו על זה שאין פה סצנה של מוזיקה גאה, אין למה להשוות ואין מאיפה לשאוב השראה", הוא נזכר. "יש באלבום שירים שנכתבו לפני שנתיים או שלוש, ועכשיו זה טיימינג מעניין להוציא אותם - כשאנחנו בדיוק שומעים מוזיקאים שהוציאו שירים על גברים, בלי להסתתר. זה מבורך".
עובד גדל בצורן, למד בתיכון אלון לאמנויות בהוד השרון וכיום מתגורר במרכז תל אביב, אליה עבר אחרי השירות הצבאי. "המפגש עם העיר היה מדהים", הוא מספר. "את הצבע ואת הקול האישי שלי עיצבתי פה, בחופש התל אביבי, בחוויות התל אביביות. אמנם עברתי לפה בשנים שממילא הן חשובות להתפתחות וגיבוש הזהות, אבל העיר סיפקה לי הרבה מקורות השראה".
כשאני שואל אותו אם נתקל בחוויות הומופוביות לפני שהגיע לתל אביב, הוא מספר שגדל בבית בו לא הייתה הומופוביה בשום צורה, אבל כשהוא מתחיל לדבר על היחס שקיבל מהסביבה הוא משתתק לרגע ומתחיל מחדש: "אני חושב שהומופוביה יכולה להתבטא בדברים קטנים. מעולם לא הרביצו לי. יצאתי מהארון בגיל 17, וגם אם בבית שלי לא אמרו לי שזה אסור, זה עדיין הרגיש כמו עניין. התביישתי בזה, מה שהרגשתי הייתה בושה. אז למרות הכול, הסביבה לא הייתה הכי מאפשרת. התפתחנו הרבה, אבל יש עוד דרך לעבור".
היה רגע אחד שבו נפלה לך ההבנה לגבי הזהות שלך?
"במסע לפולין מהתיכון הייתי פשוט בהלם מכמה שאפשר לשנוא. איך ששנאו את היהודים בשואה - זה בלתי נתפס. אז התחלתי לשאול את עצמי - האם גם אני שונא, ולמה אני שונא. ואז נפלה ההבנה שיכול להיות שאני לא מספיק כן עם עצמי, לגבי עצמי".
התהליך הזה של הסתכלות פנימה קרה במקביל גם בזמן כתיבת השירים. "במשך תקופה ארוכה ניסיתי לא לשיר לגבר כדי לא להסגיר את הנטייה המינית שלי ולא הצלחתי לכתוב שירים טובים", הוא מספר. "לא התחברתי לשירים של עצמי. אני בן אדם שמשתדל לדבר דוגרי, אבל השירים שלי היו אמורפיים".
מתי הגיעה נקודת המפנה?
"היה שיר אחד שהתחלתי לכתוב בתור תרגיל לדבר על הרגשות. באותו רגע הייתי מוצף ברגשות כלפי בחור מסוים, וכתבתי מהם שיר. זה לא השיר שיצא עכשיו, אבל הוא ממש פתח לי את הצ'אקרות. הבנתי שאני מרגיש שלם יותר כשאני לא מפחד, שאני פשוט כותב את מה שאני מרגיש ופונה בצורה ישירה לאותו אהוב".
אתה מחשיב את הפנייה בלשון זכר לחלק מהאג'נדה שלך?
"מה שרציתי הוא פשוט לכתוב את האהבה שלי, והאהבה הזו היא אהבה גאה. אני חושב שבמפגש שלי עם המוזיקה, מה שאני מנסה לעשות זה לפשט דברים - כשהדברים פשוטים, הרבה יותר קל להם לקרב. אני חושב שמאזינים יכולים להתחבר למוזיקה שלי גם אם הם לא חלק 'מהקהילה'. מה שרציתי זה פשוט להגיד שיש גם אהבה כזאת, מבלי בהכרח לזעזע".
הוצאת את הסינגל בתקופה בה אמנים ישראלים נוספים משחררים מוזיקה גאה. למה לדעתך זה קורה דווקא עכשיו?
"על עצמי אני יודע להגיד שפשוט לקח לי זמן להכין את השירים. באופן רחב יותר, יכול להיות שהקורונה עזרה, שהמשבר גרם לאנשים לרצות להשמיע את הקול שלהם. מה שיפה זה שכל אחד מהאמנים שציינת מביא צבע אחר, מדבר בשפה משלו. זה מראה שזה לא רק עניין של שחור או לבן. האהבה הזו היא לא רק במצעד הגאווה - היא גם בחדר, או ברחוב, או בכל מקום".
"אתה אומר", הסינגל הטרי של עובד, נכתב על "פרידה שהתנהלה כמו פגישת עסקים". הוא קצבי, אבל גם קודר; אישי, אבל גם גדול. וכמובן, הוא נכתב על גבר, וגבר שר אותו. "התגובות שקיבלתי על המוזיקה שלי היו בינתיים מאוד חמות וכיפיות", מספר עובד. "כל אחד התייחס לדבר אחר, אבל כולם חיבקו".
אתה מפחד מתגובות שליליות, אולי תגובות הומופוביות?
"אני משתדל לא לפחד באופן כללי, זה לא טוב לנפש. ברור שיש חשש לקבל ביקורת שלילית, אבל ביקורת שלילית שמגיעה משנאה גרידא היא לא מפחידה, אלא בעיקר מבאסת. בכלל, בכל פעם שאני שומע על מקרה הומופובי, אני מרגיש שהדבר הכי נכון לעשות זה להמשיך לשיר אהבה. אהבה היא מדבקת, היא כיפית ומשחררת וטובה, ואני משתדל לעסוק במה שטוב".
View this post on Instagram