חלון הזמנים שלי לאהבה מצומצם עד גיחוך, שבע דקות ביום בין 14:33 ל-14:40, ומי שישכיל לתפוס אותן יזכה ב... שבע דקות. עלובות. איך הגיוני שההורים שלנו מצאו זמן אחד לשנייה, וכל מה שאני זוכר מהחיים עצמם מסתכם בשבע הדקות שלי.
לשנייה אחת נניח, ביקום מקביל, שאני בשלב הגישושים הראשוניים כרגע עם בחור כלשהו שבאמת מוצא חן בעיניי. איך אני אמור להתקדם איתו מעבר לשלב הדייטים הקצרים וההודעות הראשוניות בוואטסאפ בדרך לצעידה משותפת אל השקיעה, אם אני לא מצליח להשקיע בו יותר משלוש הודעות בשבוע, שיחת טלפון על הדרך כשאני באוטו מחפש חניה, וערב אחד בבר שאני שותף בו בזמן שמלצרים ולקוחות רודפים אחריי?
כל נסיון לדמיין שגרה, שלא לומר 'שגרע', עם הבחור-מהיקום-המקביל שלי – לא עולה יפה. קשה לי לדמיין את הלוגיסטיקה הכרוכה בקשר כזה, בנסיונות הנוראיים למצוא חלונות זמן ועיוותים במרחב שיאפשרו לנו לעשות דברים אלמנטריים כמו לאכול ארוחת ערב ביחד, להתכרבל מול מסך הטלוויזיה, לשתות קפה, או סתם לבהות אחד בשני, כששנינו במצב עירני. כל אלה חלומות רחוקים שלא יקרו בעתיד הקרוב. כל אחד מחלקי הפאזל של היומיום הסטנדרטי – מצריך היערכות מראש, ימי חופש, או במקרה המדכדך עוד יותר – ימי מחלה.
החיים שלי הפכו לג'אגלינג אינסופי. כשהתחלתי לעבוד בחיי הלילה של תל אביב השיקול הראשון שעמד מול עיני היה הכלכלי - תכנית לגיוס כספים לקראת ילד עתידי ובית. אלא שהמחיר היה חיי האהבה שהחלו להיארז באריזות חד-פעמי-ליחיד. שעות עבודה לא הגיוניות המכתיבות מפגשים מיניים לא הגיוניים בשעות לא הגיוניות.
ונניח שכבר הצלחתי לצוד את בחיר לבי, באחת מבין שבע הדקות של הצהריים שלי, או במקרה ברמזור, בתור לבנק, בתחנת הדלק או בכל מקום אחר שאני מבזבז את זמני בו, ונניח שהוא שרד את שבעת מדורי הגיהינום של היומן המטורף שלי, איך נשרוד יחד כשבזמן שאני מגיע הביתה אחרי העבודה, הוא כבר עמוק בחלום השביעי? או כשהוא כבר מזמן בעבודה כשאני רק מתעורר בבוקר? מתי יש בכלל פנאי לזמן האיכות שלנו?
איפה עובר הגבול בין מטרה ששווה להתאבד בשבילה – ממון לבית ולילד, לבין התאבדות המטרה בגלל הדרך אליה? איך אצליח לשלב בין אורך החיים הקשוח שבחרתי לעצמי, לבין הרצון בבן זוג, בית, משפחה, שני ילדים ומרפסת שמש?
אם יש דבר שמאפיין את כל אנשי הלילה, מהמוזיקאים המיוסרים או הנותנים בראש בעמדות הדי-ג'יי, דרך הברמנים שימזגו לנו עוד כוס ועוד צ'ייסר, דרך המוכרים בפיצוציות ועד נהגי המוניות – כולנו כאן כדי להתפרנס באהבה מהבריחה שלכם. אנחנו אנשי האסקפיזם, והבחירה הזו היא מלכודת דבש. הרי בשלב הזה של החיים, כנראה שיצטרך לקרות נס כדי שתהיה לי מערכת יחסים נורמלית, ועליי להמתין לימים אחרים, בהם אוכל להוריד הילוך, ולחכות לאביר על הסוס הלבן.
האופטימיסט שבי לא יפסיק לקוות שאותו אחד יגיע עוד קודם, וארצה לבלות איתו שאריות קטנות של לילה, שאריות קטנות של בוקר, ושאריות קטנות של החיים הרגילים, כפי שהם. ביום מן הימים, ולא בלילה מן הלילות, נוכל להרחיב את הקן שלנו ונחייה את החיים.. יום אחד היא תהיה בהישג יד, והתקווה הזו מחזיקה אותי מדי ערב כשאני יוצא לעוד לילה של חופש ואשליות.