הסילבסטר הזה תפס אותי לא מוכן. יצאתי מחתונה של חברה והספקתי להגיע לבּר שאני חלק ממנו בדיזנגוף, כמעט בדיוק לספירה לאחור. התלבשתי יפה - בכל זאת, הגעתי ישר מחתונה - והייתי מצויד בהרגשה הנכונה, בהתרגשות הנכונה, ובחברים רבים סביבי. כשהספירה לאחור החלה, עצמתי את עיניי, וכשפקחתי אותן בשניות הראשונות של אלפיים ושש עשרה כל הלשונות סביבי היו דבוקות זו לזו כמו פרזנטורים של דבק מגע, ואני נותרתי זה שלא הספיק להתארגן על כיסא במשחק הכיסאות.
"אני רוצה שעוד בשנה הקרובה תהיה לך זוגיות", אמר לי חבר קרוב ויקר שנכנס לזוגיות לאחרונה, כשישבנו לבירה באחד השבועות שקדמו לסילבסטר. "דווקא לך זה מגיע, אתה תפרח בה. זה הרבה יותר קל ממה שאתה חושב". הוא היה כל כך משכנע, ובאמת שרציתי להאמין. אבל כשעמדתי מול המראה, לא מבסוט על עצמי יותר מדי, הרגשתי שאין לי יותר מדי מה לתת. עצמי נשקף אליי מהמראה, ונראיתי לעצמי לא זוהר כל כך, לא בכושר נפשי ופיזי, ובעיקר לא. פשוט לא. הרי בזוגיות נורמלית, כמו שצריך, לפי הספר, לא הייתי כבר יותר מדי זמן.
שיננתי לעצמי ש"חזרתי לשוק". אחרי גלות נצח מאפליקציות ההיכרויות, חזרתי לשתיים מהן רק כדי לגלות ששום דבר לא השתנה. תושבי השכונה מסביבי נשארו פחות או יותר כשהיו - הסינגלים הנצחיים נשארו סינגלים נצחיים, והסליזיות שבא להקיא ממנה חיכתה לי בדיוק כמו שהיתה רק לפני שנה. אותו שיממון אינסופי של הרווקיאדה המשועממת של תל אביב. כולם מנסים להשכיב את כולם, ובסופו של דבר מסיימים את הלילה בדיוק כמו שהם: לבד, באלכסון.
כאבי גוף וכאבי לב
בהעדר אתגרים אנושיים ממשיים באפליקציות, נעתרתי להפצרותיו של חבר קרוב אחר שניסה במשך תקופה ארוכה לשכנע אותי לחזור להתאמן איתו. הרגשתי כמו עגלה שבורה, וסירבתי בתקיפות, עד שאפילו לי נשבר מעצמי והסכמתי. התחלנו בעדינות - תרגילי כוח לאנשים שאין להם כוח. בין כפיפת בטן אחת לשניה ובין שכיבת סמיכה להתרסקות על השמיכה, בעיקר רציתי להרוג את החבר, שהפך למאמן שדוגל בשיטות עינוי מימי הביניים. אבל אחרי כמות נכבדה של סטים והתמדה של כמה פעמים בשבוע – השמנמן שבמראה כבר לא נראה לי כל כך לי חסר יכולת. החומרים שהופרשו לי למוח בין התרגילים גרמו לי להרגיש זקוף יותר, טוב יותר.
הדרך לזוגיות עוברת דרך זוגיות טובה עם עצמי, אני מכיר את הקלישאה הזו כמו שאני מכיר את כף ידי, רק שאני לא בטוח איך נראית זוגיות טובה עם עצמי. בכל פעם שאני מכופף את המרפקים וכמעט נוגע עם החזה ברצפה, אני מנסה להקשיב לגוף שלי, לכל חלק בו. באמת הגיע הזמן שאקשיב לו. אני עוד לא ממש סגור על מה בדיוק הוא משדר לי. כואב לו, אבל כדי להימנע מכאב לב אני מכאיב לעצמי בשאר הגוף, מזוכיסט לנצח. הגוף שלידי מבסוט מכל זה, אני מדמיין אותו מחכך ידיים בהנאה, אבל ברגע האמת הוא עדיין מרגיש מטופש באפליקציות ובשאר המקומות בהם הוא נסחר כגוש בשר. אני לעולם לא ארגיש בנוח כשמודדים אותי במדדים מטופשים, וכנראה שתמיד אעדיף למדוד ולבקר את עצמי. עדיף כאב ספורטיבי מכפיפת הבטן השלוש מאות וחמישים על פני כל כאב לב שבעולם, רק הפעם, כשאצטרך להתמודד עם הכאב הקשה יותר, אגיע מאומן יותר ושברירי פחות. נדמה לי שאני מוכן לסט הבא.
כשהלשונות סביבי נדבקו זו לזו בשניות הראשונות של אלפיים ושש עשרה, לא קיללתי אף אחד. ידעתי שבעוד שנה בדיוק ארגיש פחות עלוב ודברים יראו אחרת, והצלחתי אפילו לחייך.