ידעתי שהוא עומד להגיע לבר. התיישבתי על הגדר הגבוהה מעל שדרות רוטשילד, רגל פנימה אל המרפסת ורגל החוצה אל השדרה, תכף יגיע, כך אמר לי, ואני ניסיתי להיראות הכי נונשולנט שיש, נינוח כאילו הייתי מינימום שמעון פרס במשכן הנשיא. פעם בשבועיים הוא מגיע אל הבר שלי ויש לנו דייט. זה קודש הקודשים, הפלאפון שלי על שקט, ואני מזמין את שנינו לקוקטייל על הבר ופיצה טבעונית כמו שהוא אוהב.
כשהגב שלי אל מדרגות הכניסה יכולתי להרגיש אותו עולה בהן, אבל כשהסתובבתי אליו ראיתי את הבחור שאיתו. "תכיר," הוא אומר "זה אלירן, בדיוק אכלנו ארוחת ערב לכבוד השחרור שלו מהצבא ורציתי להביא אותו אליך שנפנק אותו כמו שצריך". ביקשתי ממירי הברמנית שני ג'ין פלאואר והסתובבתי חזרה אל אלירן ואליו, מחייך אליהם כמו שרק מי שמארח כמקצוע מסוגל. "בן כמה אתה, אלירן?" שאלתי, והגשתי להם את הקוקטיילים המוכנים. "בן עשרים ואחת", ענה כמעט בלי קול, ולא הבנתי איך הוא הביא אותו לחגוג אצלי בבר למרות שידע על הגבלת הגיל. מירי הברמנית שאלה אותי מה אני ארצה לשתות. עניתי לה בשקט "כרגיל, עם כדור ציאניד", והיא סימנה לי עם הראש שהיא לא שומעת, אז עניתי לה "פפסי מקס בלי כוס קרח" וקיוויתי שהיא לא שמה לב לשינוי.
ישבנו שלושתנו על הגדר, הוא ביני לבין אלירן ששתק כמו דג. השיחה בינו לביני התקיימה כאילו שהדג הזה הוא רוח רפאים. כמעט והתעלמתי מקיומו, מתייחס אליו רק כשהוא ממש מכריח אותי להיכנס לסיטואציה. שעה של פוליטיקלי קורקט הסתיימה וכשהלב שלי פועם כמו אחרי ריצת מרתון החלטתי להשאיר אותם לבד, לסיים את מה שהתחילו. בעודי "עושה קולות של הולך" הוא שאל אותי לאן אני זז, ובמקום לדקור אותו בלב או להגיד לו שאני נוסע הביתה, עניתי בחצי עצבים שאני נוסע לרמת גן לדורון. כמה טיפש אני יכול להיות. "אז אנחנו נתפוס איתך טרמפ", הוא אמר, ומצאתי את עצמי מאריך את הדרך מהדייט איתו ומרחיק עד רחוב כצלנסון המנומנם בגבעתיים, כשיש לנו תוספת דג במושב האחורי. תוספת לאקונית, לצד קופסת המרק שהמתינה לו על המושב, כי אין שום סיכוי שהמוזנח הזה יבשל לעצמו.
"תראה את האוטו החדש שלי", הוא מצביע על מאזדה שלוש חדשה עם מדבקה של ליסינג על התחת שאכלסה את מקום החניה המיותם-תמידית שלו בחזית הבניין, זה שתמיד אני הייתי מחנה בו. ואחרי שלא כל כך הבנתי מה קורה סביבי, המשיך ב"סתם, זה של אלירן, השארתי לו את החניה שלי". הם יצאו מהמכונית, אלירן קיבל ממני צ'פחת שחרור-שמח שהכילה בתוכה יותר איחולי מוות מכוס תרעלה, וכמו ערס מצוי שילבתי להילוך ראשון בכזו מהירות שכל רחוב כצנלסון התחרש מיללת הצמיגים. שיחשוב שאני מסוכן, אלירן, שיחשוב שאני ערס אידיוט, רק שלא יראה אותי בוכה.
עושים אהבה, רק לא אחד עם השני
כבר תקופה ארוכה כל כך שהוא ואני מכאיבים אחד לשני, אבל כבר מזמן לא הרגשתי את האוויר בחלל האוטו נגמר לי במהירות כזו. במקום לחזור לתל אביב ולנסוע הביתה, באמת נסעתי לדורון. ברמת גן תמיד יש חניה, אבל העדפתי לצפור לו מלמטה כמו פעם. לשחק ברומנטיקה גם כשאני מרוסק מבפנים. דורון ירד למטה ונכנס למכונית ונסענו למצפה הכוכבים בגבעתיים, מכבים את האורות, כמו שלל הזוגות ברכבים שלצידנו, וצופים בשקט על הלילה שעוטף את גוש דן. החזקנו ידיים, בשקט, כאילו שהרומנטיקה בינינו לא נגמרה מעולם, ויורדות לי דמעות. דורון מלטף אותי, ברכות, והעור שלו נעים כמו העור של ההוא שמבלה במיטה אחרת עכשיו, ואנחנו מתנשקים נשיקה רטובה מלשון ודמעות, ואנחנו עושים אהבה באוטו מול עיר שלמה שמנמנמת את עצמה לדעת, רק לא אחד עם השני.
בוקר ברמת גן, אפילו מברשת שיניים אין עליי, אבל שני טון של גז בלתי נראה יושבים עליי היטב וחונקים לי את הנשמה. מבט קצר אל הפלאפון מגלה הודעה שהתקבלה בשעה ארבע ושלושים לפנות בוקר. הוא כותב שהם נהנו מאוד ומוסר לי תודה. בורר את המילים היטב. למוד נסיון, אחרי שסיטואציה דומה עם בחור אחר כבר גרמה לי לנפץ אייפון על הקיר, החזקתי את עצמי וחמקתי החוצה מהדירה. הדרך הביתה נראתה לי כמו הדרך לגיהנום, ובלי לשלוט בעצמי הארכתי אותה דרך רחוב כצנלסון הארור, מציץ על המאזדה שלוש עם המדבקה של הליסינג על התחת ותוהה איך ילד בן עשרים ואחת משאיר לי אבק, והאם מטאור יכול לפגוע בי ממש עכשיו כדי שלא אצטרך לפנצ'ר לו את הגלגלים. במקום זה המשכנו הביתה, אני והדמעות, ולא עשינו כלום.
מאז הלילה ההוא שוב חזרתי למנהג שלי לעבור ברחוב כצנלסון מדי פעם בלילות ולהאריך את הדרך חזרה מהבר. כשהחניה שלו פנויה אני הולך לישון סדוק, אבל מחכה לרגע שבו אעצום עיניים ואעיר לחיים את החיבור בין שנינו, אבל בלילות שהמאזדה שם, אני הולך לישון בוכה וחולם על מלחמות ודם.