הרומן שלי עם יואב אליאסי, הידוע בכינויו "הצל", התחיל לפני כחודשיים. לפני שאתאר את פרטי המקרה, הייתי רוצה לציין בראשית דבריי כי הפער בין עמדותינו הפוליטיות הוא לא הסיבה העיקרית למה שקרה בינינו. דעות פוליטיות מנוגדות לשלי מעולם לא הפחידו אותי. מה גם שבפיד שלי קיימות דמויות ממחנה הימין, שמנצלות את חופש הביטוי בטוב טעם, ולעתים אני שמח להיחשף לנקודות מבט חדשות. לרוב, כשאינני מסכים, אני מחזיר תגובה או ממשיך הלאה בדרכי.
ובכל זאת, כאשר השימוש בחופש הביטוי עובר את הגבול ומדלג לעבר מחוזות חופש הדיכוי אני נדרך ומחזיר מלחמה הוגנת. אהיה מוכן לסבול כל דעה אחרת ושונה משלי, ובלבד שאין בה כדי להסית או להרע לאחר. קל מאד להשתמש בזכויות דמוקרטיות ובאותה נשימה לדרוך על זכויות בסיסיות אחרות. זו קומדיה עצובה. אין, ולא קיים דבר כזה, "החופש לפגוע באחר" וגם לא "החופש להיות הומופוב וגזען". זה דבר והיפוכו. לאף אחד לא שמורה הזכות לפגוע בקהילה או אדם "כי חופש ביטוי". גבול מודגש וברור עובר בין החופש להשמיע את דעתך כל אימת שתרצה לבין החופש להשתמש בדעתך כדי לפגוע במי שהוא שונה ממך.
החלק הרציני בסיפור שלי עם הצל התחיל בפוסט נוטף שנאה והסתה כלפי תנועת הנוער העובד והלומד. מצאתי את הפוסט הזה פוגעני, מסית ועובר כל גבול הגיוני, שהרי הנוער העובד הינה תנועת נוער, שפועלת כבר עשרות שנים, ובין רגע הפכה לקורבן האשמות חסרות שחר בידי אליאסי, שהשתמש בפוסט בצילום של בני נוער על רקע דגלי המפלגה הנאצית במסגרת הכנה למסע לפולין. תיכף יאשים גם את "יד ושם" בשיתוף פעולה עם הרייך השלישי. אבל מעריציו של הצל רעבים והוא מוכרח להאכיל אותם. בפעם ההיא הטרף היה קל במיוחד - בני נוער. לכן בחרתי להגיב לפוסט הזה בחריפות תוך שמירה על כללי המשחק המקובלים. תאמינו לי, כבר נגמרו הימים שבהם אתה יכול להעביר ביקורת על אדם כאליאסי מבלי שהוול שלך או תיבת הדואר הפרטית שלך יתמלאו בהודעות נאצה חסרות רחמים.
רק בריון יכול לצחוק על אחרים
אליאסי הגיב לדבריי בפוסט בעמוד שלו, שציין את שמי בצירוף קללות בוטות והכפשות. הבלגתי, גם כאשר החלו להגיע איומים על חיי. מה"שמאלן הבוגד" שביקשו לשלוח אותו לעזה ועד "עוד נתפוס אותך ונרצח אותך". פרט לאיומי הרצח שהגיעו אליי, לא התרגשתי, שהרי אם לי שמורה הזכות לכתוב על הצל ביקורת, גם לו שמורה אותה זכות (גם אם דבריו וולגריים להחריד בעיניי).
אלא שבשבוע החולף אליאסי החריף את מאבקו נגדי, ודילג שני שלבים קדימה בכל מה שנוגע לתרבות ההסתה והאיומים. ודאי כולכם נתקלתם בקליפ האלמותי שלו ושל לבנת "חלית, נפצעת" פורן. חשבתי שהוא מצחיק, לכן צחקתי. העניין לא מצא חן בעיני אליאסי, כי הרי רק לבריון שמורה הזכות לצחוק על אחרים, והוא העלה פוסט נוסף עליי, בצירוף תמונה שנלקחה מתיקיית התמונות שלי, כדי שמעריציו יזהו את פניו של "הבוגד הראשי". שוב, מה שעורר את זעמי לא היה העובדה שכתבו עלי, אלא האופן בו העמידו במרכז את נטייתי המינית ושמו אותה ללעג.
אילו היה אליאסי מוותר על התיאורים הבוטים שמתייחסים למיניות שלי באופן נלעג שכזה, האמינו לי, גם שגיאות הכתיב שלו היו נסבלות בעייני והייתי מכבד את דבריו. אבל משום שבחר להציב במרכז הביקורת שלו את ההומואיות שלי כעניין שניתן לצחוק עליו ולהעיר עליו הערות מיניות ובוטות ("זה קרם ברולה על הפה שלך או שאתה שמח לראות אותי", למשל), החלטתי לא להקל ראש, ולצאת למלחמה כי הומופוביה והטרדות הן קו אדום מבחינתי.
"באיראן היו זורקים אתכם מהגגות"
באשר לחוק הכתוב, זה הזמן להציב גבול ברור וללחוץ את היד לעבירה ושמה מניעת הטרדות מיניות, שנוגעת לאיסור של אדם להתייחס לנטייתו המינית של אדם אחר באופן פוגעני, מעליב ובוטה. לאף אדם אין זכות להתייחס לזהות המינית שלנו כאל משהו שניתן לעלוב בו, ומצער לחשוב שעדיין יש בינינו כאלה שהזהות המינית שלי היא חומר לבדיחה.
מעניין לראות שהקהל של אליאסי מבקש מהקהילה הגאה להודות על כך שאנחנו לא חיים באיראן "כי אחרת היו זורקים אתכם מגגות", אבל באותה נשימה משלחים את החיצים הכי הומופובים וקטלניים שיש, רק בלי לעלות על הגגות, אבל אני מרגיש שעוד קומה אחת והם כבר שם, עם הידיים מוכנות לדחיפה. הרי אחרי כל הסתה מגיע הגל המוסת, ומטר התגובות שהגיעו אחרי פרסום הפוסט של הצל היה מחריד, כשרובן השתמשו בנטיה המינית שלי כעלבון. אף לא אחד מהם הציג דעה נגדית הולמת לדבריי, והמגיבים בחרו לאיים, להקניט ולהפחיד. לרגע התביישתי בפניה של החברה שלנו. בלי יוצאים מן הכלל, כל המגיבים התייחסו באופן הכי מבזה, מטריד ופוגעני לנטיה המינית שלי כאילו הייתי הומו המחמד שלהם מהכיתה המקבילה שנוח להנחית לו מכה על העורף בשביל הצחוקים.
בחרתי לשתף אתכם במאבק שלי, משום שלעתים נדמה לנו שלנצח יוכלו להתעמר בנו בריונים מנופחים ואולי זה הרגע להציב את הגבול שבין החופש לבטא לבין החופש לדכא. זה הרגע להילחם בכל מה שמתעקש לבזות או לפגוע במה שהוא אחר ממנו. יואב אליאסי הוא חומר הבערה של שריפת הטוקבקים שמזהמת את האוויר שלנו. גזענות והומופוביה הולכות יד ביד, וגם אם הצל יערוך אלף חתונות לזוגות הומואים, זה לא יגרע מההסתה והשנאה בחשבון הפייסבוק שלו. הוא ודומיו מוזמנים להילחם על עמדותיהם, יהיו אשר יהיו, רק שלא יפגעו באיש ולא יטילו עלינו צל כבד. כי מספיק אור אחד קטן כדי לסנוור אותם, והנה האור הזה כבר מגיע.