לא הרבה יודעים, אבל עובדה כמעט מוגמרת היא שלשון נשית במרחב הומואי, כלומר, דיבור בנקבה, "על הנש", התחיל את דרכו בשיחות טלפון חשאיות שנועדו להסתיר את העובדה שדיברנו בעצם עם גבר. הומואים שהיו מוחבאים עמוק בארון עם דלתות מבריח והגניבו שיחות לבחורים כלבבם, פנו לזה העומד מאחורי השפופרת בלשון נקבה, או כמו שנהוג לומר היום – דיברו איתו "על הנש". לא נתעכב על הסיבות, משום שהן מובנות בתכלית – נכסנו לעצמנו דיבור בלשון נקבה כדי להסתיר את עובדת היותנו הומואים. אוסיף במאמר מוסגר, שניתן להניח שהיו גם כאלה שדיברו על הנש מסיבות אנטי-מגדריות, או כי ראו בעצמם נשיים, או סתם אהבו לדבר ככה. וברשותכם, הרשו לי לנסח את הכתוב בלשון נקבה.
אני יודעת שיש חלק נכבד מאד בקהילה שהדיבור על הנש מעורר בו סלידה וגועל, והוא לא מוכן לקחת חלק במשחק הלשוני-מגדרי, כל אחד מסיבותיו הוא. עם זאת, אפשר לומר כמעט בבירור שהיום, דיבור על הנש רווח מאוד במרחב הגאה. אני כבר קרוב לשבע שנים מתגוררת בעיר, ואני יכולה להצביע על הבדל משמעותי בין אז להיום – גם הומואים שיעידו על עצמם שהם סטרייט אקטינג ו"לא מעורבבים", עשויים להשתמש בסלנג הנש, בין אם בשביל הצחוקים ובין אם כי הסביבה שלהם מדברת כך. אבל הייתי רוצה דווקא להתעכב על הסיבות, מתי ואיך נעשה השימוש בלשון ובשפת הנש. יצא לכם לתהות מתי הגברים משתמשים בלשון נקבה?
אני מוצאת את עצמי לא פעם מדברת בלשון נקבה, לעיתים גם עם סטרייטים, לרוב עם חברים והרבה פעמים בסביבה הומואית. אלא שלאחרונה נקלעתי לסיטואציה שהאירה את עיניי – ישבתי בין חברים ואט אט התפתח לו ויכוח על עניין מסוים, עד שאחד מאיתנו קם על רגליו האחוריות וביקש להעמיד במקום את זה העומד לנגדו, ונחשו מה אמר לו: "חמודה, מה זה תרגעי". האמנם?
אנחנו לא פעם מדברים בלשון נקבה לזה העומד מלפנינו אם כדי להקטין אותו או כדי לשים אותו ללעג, לעתים גם כדי לתאר תכונה שלילית. ולכל אלה יש קשר ישיר להנחות שובניסטיות על נשים.
מתי מתגלגל לכם על הלשון הדיבור על הנש שאם לא כדי לתאר תכונה לכאורה נשית מסוימת? - "פסיבית אגרסיבית" היא הדימוי של הבחורה השרמוטה הכנועה, כמו ש"לרלרנית" היא האישה הרכלנית, ו"מחרודה" היא זו הפחות מטופחת, ו"איזה נשית היא" זה ביטוי שנועד להקטין. יש קשר ישיר בין הפטריארכיה הסטרייטית בחברה כולה, לבין השיח המיזוגני שתופס חלק מאיתנו בקהילה הגאה. מעבר ליחסי הכוחות ולייצוג הלא שווה של נשים בקהילה, נדמה שקיים שיעתוק של יחסי הכוחות בין גבר לאישה בתוך המבנה הסטרייטי היישר לתוך היחסים ההומואיים, כזה שמניח שיש חלש וחזק.
מבט חטוף בכרטיסים בנבכי האטרף דייטינג מגלה לנו כמה וכמה עובדות שמצביעות בבירור על שיעתוק שובניסטי קלאסי – זה "מחפש הומו בנטייה ולא בהתנהגות" (התנהגות הומואית היא למעשה התנהגות נשית), וזה מבקש להרחיק מעליו "הומואיות קשות" (שמתנהגות כנשים), וההוא בכלל "גברי" שמחפש "גבר גבר", ואין בעיה, הכול מקובל. איש בהעדפותיו יחיה. אלא שהמצב הוא כזה- בקרוב ל-70 אחוז מכרטיסי ההיכרויות כתוב במשבצת "קצת על עצמי" – גברי. והמסקנה מהי? נפלנו בפח השובניסטי להחריד, שמבקש להדיר מתוכו כל מה שהוא בעל סממן נשי. ושום מילה על חופש והעדפות. כן, כן, אני יודעת שלכל אחד הזכות להעדיף בחדר המיטות או מתחת לחופה את אשר ליבו חפץ, אבל תעשו לי טובה – השימוש הציני שלכם במונחים שובניסטים הוא שערורייתי בעיניי.
"אז מי מבינכם הגבר ומי האישה?", זו שאלה שיצא לי (ואני מעריכה שגם לכם) לשמוע לא פעם בהקשר של זוגיות. אנשים מניחים מראש שחלוקת התפקידים קיימת גם במבנה ההומוסקסואלי (וגם זה הלסבי) ויותר מכך – שיש את התומך ויש את הנתמך. בתוך מערכת יחסים לסבית תהיה לה נהגת גברית עם מכופתרת, למול זו הרגישה והנשית לכאורה, ובתוך מערכת יחסים הומוסקסואלית יהיה את הגדול, הכביר, הגברי והמחוספס, למול זו הנשית הדקיקה והרגישה.
ומי מהן פסיבית ומי אקטיבית? אם בוחנים דרך עיניים שובניסטיות, התשובה פשוטה. פסיבית קשה ונשית לעומת דמות האקטיבי הגברי. זו נשית קשה, רזונת ואוחצ'תית, וההוא עסקן ושרירן, עם פאסון של מרלון ברנדו. עוד ארון צץ לו, והוא הארון המיני.
פסיבי, או בשמו היותר רווח – פסיבית, היא פחות העדפה פרקטית במיטה ויותר מונח שנושא בחובו מטען או דימוי שלילי, שיש לו קשר למיזוגניות גרידא, כזה השאוב מעולם המושגים הפטריאכלי הסטרייטי, והוא נטמע בקהילה באופן כזה שהפך להיות לכינוי גנאי. פסיבים רבים יעדיפו להיות תחת הטייטל של "ורסטילי", שחלילה להם להיחשב לכנועות, ואילו האקטיבי נהנה באופן אוטומטי מתחושת הגבריות ומהפריבלגיה של הבעל הבועל, שלא לומר – החודר והשולט, שלו מיוחסות בשל כך תכונות לכאורה גבריות למול זו העומדת מולו.
בכלליות, ניתן לומר שמעבר לשפה ולסלנג המדכא, הייצוג הנשי הוא בכי מר. גם כבעלת טור במאקו, אני תוהה לא פעם על שורת הכותבים לעומת הכותבות כאן, שלא נדבר על התוכן שהוא לרוב פונה לגברים, בייחוד בלשונית "הגאווה".
שובניזם מהזן ההומואי הוא מחליא בעיניי, בעיקר בשל העובדה שאם לא המהפכה הפמיניסטית, אני בספק אם היינו מכוננות לעצמנו דגל צבעוני או יכולות בכלל לקרוא לעצמנו קהילה. מי שלא בקיא בעובדות ההיסטוריות, יכול לחזור כמה עשורים אחורה לראשיתו של המאבק הפמיניסטי שכלל בתוכו את הקהילה הגאה עוד לפני שנקראה כזו בעצמה.
במילים אחרות, אין מקום לשובניזם בתוך מאבק לזכויות אדם בקהילה ובחברה כולה. ולשפה בה אנו משתמשים יש כוח, והרבה כוח. הבנת, מותק?