מעולם לא הזדמן לי להחביא את ההומואיות שלי מאחורי ארון. גם אם היו מחזקים את דלתות הארון בברזלים ופלדה, סביר שהיא הייתה מוצאת דרך להתגנב החוצה לאוויר העולם כאילו הייתה שיר בכורה של ביונסה. כזו היא, ההומואיות שלי, עקשנית כמו פרד ועם אישיות משל עצמה. גם בימים שנדרשתי להסתיר אותה כדי להגן על עצמי מפני אימת הבריונים של בית הספר בתיכון בו למדתי, היא מצאה לה דרכים חלופיות לצוץ ולהסגיר את עצמה. בין אם בטירונות הצבאית ובין אם בבית הכנסת כשהתאמצתי לכמה רגעים לאמץ קול גברי, תנועות הידיים העיפו את ההומואיות שלי החוצה והזדהו בקול רם: ״אני ההומואית שאתם לא מכירים״. תמיד כשאנשים שואלים אותי מדוע ההומואיות שלי הולכת לפניי (או כמאמר השאלה הנפוצה והמקובלת ״למה להחצין את זה?״) לא הייתה לי תשובה לשאלה טיפשית כמו זו. כי זה לא משהו שהחצנתי בכוונת זדון, אלא משהו שפשוט היה שם ולא הסתכם רק בנטייה ובמה שהולך לי בחדר המיטות. עם הזמן וככל שגדלתי והתבגרתי, התרגלתי לעובדה שהזהות המינית שלי היא חלק בלתי נפרד ממני ובעצם מי שאני כבן אדם. ויתרתי בעונג על הסברים אקדמאים מצוצים מהאצבע על הפסיכולוגיה של ״האוחצ׳ה המוחצנת שזקוקה שהעולם יחבק אותה״. למעשה, ההומואיות שלי היא נתון שאני לא מתבייש בו כמו עובדת היותי מטר שבעים וחמש.
ואיכשהו, בעיני רבים, ההומואיות שלי (וגם שלכם, בואו נודה) נתפשת ככלב מיוחם שצריך לאלף ולחנך כי היא לא מחליקה טוב בגרון וכי "אנחנו צריכים להיות כמו כולם". עם השנים ולאורך הזמן פגשתי ביותר ויותר אנשים שמבקשים ממני להצניע אותה, "פחות לתת לה ביטוי", כי איך אומרים - "אתה קודם כל בן אדם, אחר כך הומו". זאת אומרת, להיות הומו בעיניהם זה שונה מלהיות בן אדם. מעולם לא הבנתי ולעולם לא ארצה להבין את אותם אנשים שמבקשים ממך להפריד את ההומואיות שלך ממי שאתה, כאילו היא הייתה לכתם שנשאר על הסדין במיטה, נזרק לכביסה ונעלם לחלוטין וזהו. הם נוטים לחשוב בטעות שהומואיות היא רק מה שהולך לך במיטה ולכן צריכה להיות פרטית. אבל ההומואיות שלי היא מי שאני ויש לה הסתעפויות רבות שמגדירות את היותי בן אדם.
כן, גם לא בזיכרון. כשאני אומר זיכרון, אני מתכוון לימי זיכרון ממלכתיים-לאומיים, או לרגע בו בן אדם הולך מן העולם וראוי לזיכרון אישי. קחו לדוגמא את מותו של השחקן יוסי גרבר ז"ל. התקשורת הכה ליברלית שלנו כל כך התביישה לדבר בהספדיה על העובדה שהוא היה הומו אז קראו לבן הזוג שלו ידיד. תארו לכם, בן אדם חלק את חייו עם גבר וזה באמת היה פרט שולי שראוי להסתיר. גרבר ופוקו מתהפכים בקברם. אנשים לא רוצים לדבר על להט"ביות כשהיא נוגעת לזיכרון השואה או לזיכרון הנופלים במערכות ישראל, כי אם לומר את זה במילים עדינות - הם חושבים שזה לא רק אינו ראוי להזכיר את הסוגיה ההומואית כשפנינו להיכל הקדושים, אלא גם שמדובר בפרט שולי, פרטי ולא כזה חשוב. אנשים יאמרו לכם: "לא צריך לדחוף אותה לכל מקום".
המדינה לא מוכנה להכיר בנו כשאר חייליה
הנה עכשיו בימים אלה ממש יש דיון סוער על להט״בים שנפלו בקרב ועל מאהל זיכרון להט״בי של מאבק המילואמיניקים הגאים והגאות. כן, להט״בים משרתים בצה״ל ורובם ככולם נמצאים במיטב היחידות. הם לא רק מביאים לנו אירוויזיון, הם גם מטיסים מטוסים בשמיים וחלקם גם נופלים בקרב. רק מה, המדינה לא ממש רוצה להיות שם כשהחייל ההומו ימות וישאיר אחריו בן זוג אומלל שיצטרך להיסחב עם האבל הפרטי שלו לבית משפט ולהילחם בממסד המתועב כדי שיכיר בו כבן זוג שכול. וכשהמדינה לא מוכנה להכיר בנו כשאר חייליה, זה כמו האבא הזה שאומר לבן שלו: "שמע, אני מכבד אותך אבל אל תביא את זה אליי הביתה". במילים אחרות: "אני מכבד אותך אבל לא רוצה לשמוע על הבחירות שלך". או במילים אחרות אחרות: "אני מכבד אותך אבל לא מכבד אותך". אנשים לא רוצים לתת מקום לזיכרון להט"בי בגלל התפיסה השגויה שלהט"ביות היא עניין פרטי והיא לא חלק מהיותנו בני אדם ולא חלק מאישיותנו.
להט״בים ראויים לזיכרון משום היותם בני אדם והגיע הזמן להכיר בצורך הבסיסי הזה. הגיע הזמן להפסיק לנסות לקבור את הנטיות המיניות שלנו בארונות. כשאמות, ארצה שיזכרו אותי כמי שהיה גם הומו. ארצה שההומואיות שלי תהיה חלק ממותי וחלק מזכרוני. לא ארצה שיסתירו אותה ולא ארצה שיטייחו אותה ולא ארצה שיתביישו בה כשקרוביי יעמדו מעל הקבר שלי. היא חלק בלתי נפרד ממני, היא המשפחה שלי והבן זוג שלי והנעורים שלי והיציאה שלי מהארון והיא סך כל החוויות שלי, הסביבה שלי, חלק מהתרבות שלי וחלק מהמאבק שלי. היא לא רק מה שהתחיל ונגמר במיטה. היא זהות שראויה לזיכרון והיא זהות שראוי לדבר עליה. לא ארצה שיקברו אותי בארון יחד עם ההומואיות שלי - כי זה מי שאני, ככה נולדתי וזה ראוי לזיכרון בדיוק כמו אחרים.