בצל הזיכרון ועצמאות המדינה, קרו שני דברים מעניינים ופרדוקסליים השבוע, כיאה למדינתנו רבת המחלוקות. בתחילת השבוע קפץ לביקור על מסכינו בצלאל סמוטריץ', מצהיר בריש גלי בראיון לערוץ 10 ש"מדינת ישראל לא תתמוך בנישואים חד-מיניים כל עוד מפלגתו בשטח", ובעצם על הדרך שלל את הסיכוי הלגיטימי למאבק על הכרה בזהות הלהט"בית, שיש בה חלק בזהות הישראלית לכל דבר ועניין. דבריו היו חתומים, סמוכים ובטוחים. מי שעמד בראש צעדה של חמורים (מצעד הבהמות) הנושאים על גבם שלטים דוגמת: "סוטים - עופו מפה", נופף לא פעם בהומופוביה כאות לגאווה, חוזר משויף וערוך לסבב ב', אומר את אותם הדברים בכיבוס עדין, חיוך מופתי ועיניים בורקות.
במקביל לדבריו מבשרי הרעות, הוגשה הצעת חוק על ידי רויטל סוויד (המחנה הציוני) שקוראת למדינה להכיר בהיותם של בני זוג גאים של חללי צה"ל לזכות בהכרה כבני זוג שכולים לצורך תגמולים ושיקום, שהרי החוק הקיים מונע ממי שהתאלמן בשעת מלחמה להכיר בו כראוי להגדרה זו. נוסף לכך, הצעת החוק מבקשת להכיר בשני הורים חד־מיניים של חלל צה"ל כהוריו, בלי להידרש להגשת בקשות מיוחדות או פנייה לערכאות משפטיות בנושא. לדידם של רבים, אין קשר בין שני אירועים אלה. ואולם, מכל אלה מסתברת הנחת מוצא אחת שפחות נעים להכיר בה - מי שלא שווה בין החיים, לא שווה גם בין המתים.
סוגיית השירות הצבאי וגיוסם של להט"בים לצה"ל כאזרחים שווים בפני החוק, הם מקרה בוחן יוצא דופן שניתן באמצעותו לבחון את הפרדוקס הקיים בין מציאות לא שוויונית ללהט"בים בחברה הישראלית למול שוויון מוחלט בגזרת השטח הצבאי. למעשה, חוק גיוס חובה חל על כולם. לפיכך, זה בלתי נמנע שלא לגייס הומואים ולסביות לצה"ל, מאחר ומדובר באחוז לא מבוטל של גיוס פוטנציאלי וכוח צבאי. מעניין לראות כי היחס כלפי הקהילה הגאה בתחום הצבאי עבר כמה גלגולים בעשורים האחרונים במהירות יוצאת דופן, וכאמור הסיבה לכך כמעט מובנת מאליה; עד שנות השבעים, חיילים שהצהירו על נטייתם המינית לא יכלו לשרת בצה"ל. כמה שנים לאחר מכן התפרסמו פקודות מטכ"ל חדשות שקבעו כי הומוסקסואליות איננה מחלה נפשית, וב-93' שונתה הפקודה בעקבות מאבקו של פרופסור עוזי אבן, בתמיכתו של רה"מ יצחק רבין (ז"ל), ומאותה שנה להט"בים יכלו לשרת בכל היחידות, גם באלה המסווגות יותר. ב-98' בוטלה הפקודה לחלוטין, עת החלה רפורמה בתחום בריאות הנפש של צה"ל. מאז, לא הייתה כל הגבלה רשמית על שירותם של החיילים ההומוסקסואלים והם הפכו שוויוניים לכל דבר ועניין בתחומי צה"ל. מכאן יוצא, שמאמצים רבים הושקעו להכרה בהומוסקסואליות במסגרת הצבאית והביטחונית, ובאורח פלא, נדמה שאף אחד לא מעוניין להשקיע מאמצים דוגמת אלה בחיים עצמם.
האם הומוסקסואלים טובים רק כשהם מתים בקרב? הם טובים כשהם מעיפים מטוסים בשמיים, או כשהם מביאים לנו כבוד לאומי. כשהם מספקים לנו בידור - נבלע אותם, כשהם הבלחה קומית ומשעשעת בתכנית הערב - עוד ניחא. להט"בים טובים כשהם מביאים לנו אירוויזיון או כשהם מנופפים בדגלי גאווה במטה הליכוד. הם לא טובים בשאר הזמן. הם פחות טובים כשהם לא מצייתים, הם פחות טובים כשהם מוחצנים או קשים לעיכול לדעת הרוב, והם פחות טובים כשצריך להכיר בזהותם ובזכויותיהם מתוקף היותם אזרחים.
והנה יום עצמאותה של מדינת ישראל, ועדיין יש בה כאלה שעצמאותם מוטלת בספק, שזכויותיהם נבדלות משאר הפרטים המרכיבים את החברה הישראלית. ועל זה נאמר - לתפארת מדינת ישראל?