קראתי את טור הדעה של יוליאן לוינסון, בו הוא מערער על עצם האפשרות להקים משפחה חד מינית, תוך שהוא פורס טיעונים מעט אדיפליים על כמה הדבר מהווה סכנה עבור הילד – לגדול בלי דמות אב, או לגדול בלי דמות אם, אחד מהשניים, לא עלינו. הוא מסביר שכל עוד לא מתקיים ההרכב הנורמטיבי (אבא ואמא) אז הילד במצב בעייתי. להרכבים ששונים מהנורמה הוא קורא "הרכבים מוזרים".

לפני כמה חודשים שמעתי הרצאה הומופובית מפי רב בארגון חרדי שאני מנהל יחסים איתו במסגרת תסריט שאני כותב. הוא הסביר מדוע הומוסקסואליות היא מחלה. לטענתו – היא מחלה משום שליחסים עם גברים אין שום ייעוד, אין שום תכלית. "עובדה היא", אומר הרב, "ששני גברים לא יכולים להביא ילד לעולם". הרמתי את היד ואמרתי: "כבוד הרב, היום יש דרכים נוספות להביא ילדים לעולם". הוא הביט בי מחויך, וענה: "הדרכים שאתה מדבר עליהן – לא נכונות. אם אין אבא ואין אמא, שניהם יחד – הילד מסכן. ילד צריך אבא ואמא וזו דרכו של הטבע".

האמנם? יש איזו הנחה מעוותת ושגויה שגורסת, שכל עוד יש אבא ואמא בתמונה, אזי הילד מוגן. יש אמא? יש אבא? יופי, הילד קיבל את כל צרכיו. אין אמא? מסכן הילד. אין אבא? אלוהים ישמור. שלא נדבר על אמהות חד הוריות, מסכנות, שאין להן איזה גבר בתמונה. בחברות פטריאכליות נהגו לראות בהן סוג של מעוותות, לא מאושרות ו"בעייתיות ביחסים עם גברים". אף אחד לא לוקח בחשבון את הבחירה שלקחה אותה אם חד הורית בדרכה אל טיפולי ההפריה, כשהיא מוותרת על הרצון להקים משפחה "נורמטיבית" יחד עם גבר. בעולם חשוך ורדוד – זה פסול ולא מקובל. גבר עם אישה, ואישה עם גבר.

באותו טור דעה של לוינסון השתמעו כל כך הרבה אמירות הומופוביות (שלהן אני אוהב לקרוא: "ניאו-הומופוביות"). כן, יש בינינו גם כאלה שהיו מוכנים לוותר על המינוח "קהילה", שהם "לא מעורבבים" ושהם לא לוקחים חלק בכל מה שמתלווה לזהות ההומו-לסבית. הם פשוט פוחדים. ויותר משהם פוחדים, יש להם אידיאל יחיד שאליו הם כה נכספים – לשעתק את הנורמה ההטרוסקסואלית, המקובלת, הקלאסית, אל תוך חייהם, גם במחיר של לסבית מחמד שתשמש עבורם כאם פונקציונאלית לילד. אחרי הכול, הם רוצים להיות חלק מהנורמה, ושום מילה על שיקולים לטובת הילד!

נתנאל אזולאי (צילום: קובי פלשמן)
"כל עוד יש אבא ואמא בתמונה, אזי הילד מוגן?". נתנאל אזולאי|צילום: קובי פלשמן

הבעיה שלי עם מה שכתב יוליאן היא בעצם העובדה שהטיעון שלו לא מבוסס אלא על השקפות ניאו-הומופוביות, והוא כולו נועד לשרת רעיון אחד – להידמות להרכב הנורמטיבי, המקובל – אבא ואמא, וסוף פסוק. בשביל לוינסון, המבנה המקובל של אבא ואמא בתא משפחתי אחד הוא טבעי, וכל זיווג אחר – מעוות. הוא מבסס את עמדתו בטענה שילד זקוק לאמא ואבא גם יחד, "כדי לזכות בשיעורים חיוביים לחיים – אהבה בין גבר לאישה, תמיכה הדדית". כאילו שאת כל אלה לא ניתן ללמד במסגרת הורות חד-מינית.

מצידו, הוא יתפוס לו לסבית שתהיה מוכנה לתרום את הרחם שלה בעבור קיומו של מוסד נורמטיבי קלאסי (וזה סקסיסטי להחריד). יותר משזה בעייתי, הוא עוטף את הטענה שלו בשלל הסברים מופרכים על אודות "הסכנה שבגידול ילד על ידי שני הורים חד-מיניים". הוא מבסס את הטיעון המופרך שלו על ידי אמירה מעט מעוותת, ואומר: "האם זה לא אסון לילד שלא הייתה לו בחירה בכך?". ובכן, לא זכור לי שהייתי שותף לתהליך הבחירה של הוריי להביא אותי לעולם, להיוולד יחד עם אח תאום בשכונת מצוקה בירושלים. אף אחד לא שותף לבחירה בגורלו, ואם יש כזו – הייתי רוצה לדעת ממנה (אם כי קצת מאוחר מדי...).

הייתי שמח להסב את תשומת ליבו של הנ"ל לעובדה, שהמוסד המקובל והנורמטיבי שהוא כה נכסף להיות חלק ממנו, קצת אבד עליו הקלח. עבורו – כל עוד יש אמא ואבא בתמונה, הילד נמצא במצב בטוח. אני מכיר אנשים רבים שהיו מעדיפים לוותר על האבא שאיתו הם גדלו, וכאלה שהיו מעדיפים לוותר על האמא. אז בעצם, מה שעושה לוינסון, באופן די אירוני, זה להחליט בשביל הילדים עם מי הם יגדלו מתוך תפיסה שאם המשפחה ישרה ונורמטיבית – הילד יגדל טוב וכל צרכיו ייענו. הוא שוכח שדפי העיתון מלאים בסיפורים על פגיעות מיניות בתוך המשפחה הקלאסית שהוא מדבר עליה, שוכח מקרים בהם יש אבא אלים, וחבל שלא גדל איתי באותו הבית שבו גדלתי אני.

וככה, הוא מקדש את המוסד הקלאסי המקובל, ומקיש את ההנחה הזו על כלל האנושות, בלי לקחת בחשבון שמשפחות יכולות להתקיים בהרבה אופנים והרכבים, גם אם לכאורה הם מוזרים בעיניו. אני מכיר משפחות שלא משועבדות לנורמה המקובלת, בין אם זו אישה שמגדלת את ילדיה לבד, או בין אם זה זוג הומואים שאימצו יחד ילד. כמדומני, הילדים שלהם מאושרים, גם אם חבריהם לספסל הלימודים גדלים עם אמא ואבא גם יחד. הם מאושרים בזכות האפשרות שמעניקים להם הוריהם. ואת האפשרות הזו כל אחד יכול להעניק, ללא קשר למגדר או לזהותו המינית.

מה שהייתי רוצה לומר יותר מכל, זה שאנשים שוכחים את המהות, וחשובה להם יותר הסטרוקטורה. הם פוסלים את האפשרות שילד שגדל במשפחה חד-מינית יכול לקבל את אותם התנאים והאפשרויות כמו בכל משפחה כזו או אחרת. לא המבנה הוא שמעניק הגנה לילד, כי אם ההורים עצמם, ולא משנה העובדה שהם סטרייטים או חד מיניים, או חד הוריים. הבחירה להורות משותפת היא מקובלת לגמרי, השלילה להורות אחרת, או "מוזרה" כפי שהוא נוטה לכנותה, היא פסולה בעייני.

אז לילד שלי יהיה אבא ואבא, ולילד של אחי התאום יהיה אמא ואבא, ולילד של השכנים שלי מלמעלה יהיה אבא ואבא ועוד אמא, ולילד של דודה שלי תהיה רק אמא. כולם יזכו למידה כזו או אחרת של חינוך, אהבה וערכים בהתאם לאלה שמגדלים אותם, לא בהתאם למבנה התא המשפחתי שבו הם גדלים. לפסול הרכבים משפחתיים בתואנה שהתא המשפחתי של אבא ואמא הוא היחיד שעובד – זאת לא רק הונאה, אלא עיורוון מוחלט בתוך מרחב חשוך ומדכא שלא מכיר במגוון אפשרויות שעשויות לעבוד אפילו טוב יותר.

החלטתם עלינו מספיק – מה ללבוש, איך לנהוג, מה להגיד, עם מי להזדיין ועם מי להתחתן. בבקשה אל תבחרו בשבילנו איך לבנות משפחה, כי ההצעה שלכם פחות קורצת.