הגיע הזמן להודות: פעילי BodyPride, הקבוצה שתפסה תאוצה בקיץ האחרון וקוראת לקהילה לאמץ סטנדרטים חדשים של יופי ודימוי גוף חיובי, מצליחה לעצבן את רובנו והסיבה לכך מאד פשוטה - הם צודקים. עבודת הקודש שלהם תיזכר לימים כפורצת דרך ומוטב שלא תרימו גבות כי אתם נראים מתוחים מדי. אני מודה שהעצבים והכעס עליהם לא פסחו גם עליי, כי לשנוא אנשים שמנים זה קל. יותר מזה, בכיינות היא אקט לא אסתטי ולא סקסי בתרבות הישראלית. השיח נעשה קוצני מדי בזמן האחרון, ואני עֵד ללא מעט סיכולים ממוקדים לחברי BodyPride מצד אנשים שמסכמים את כל המאבק שלהם בביטוי, "חבורה של הומואיות שמנות וממורמרות".

אין לי קשר ישיר לפעילי BodyPride ואני לא מתיימר לדבר מטעמם או בשמם, רק בעד עצמי. אני שותף לרעיון שלהם כהומואית שמשקלה לא עולה על 55 קילו, ושדימוי הגוף שלה הוא כמו רכבת הרים איומה שנעה ומסתובבת בלופים. מה תעשו, תירו בי? תקראו לי "חסר ביטחון" ותציעו לי לעמוד בצד? כשאתם נכנסים בחבורת BodyPride אתם נשמעים כמו הסטרייטים שזועמים עלינו, הלהט"בים, כשאנחנו צועדים בגאווה בחודש יוני. "תפסיקו להתבכיין שאין לכם זכויות, בואו תהיו חלק מהחברה, תהיו כמונו", הם אומרים לנו. וזה הרי הומופובי ובזוי, לא?

באדי פרייד (צילום: מיכל בנדק)
בא לפה הרבה? קמפיין באדי פרייד|צילום: מיכל בנדק

אני יכול לדבר רק על חווית הגוף שלי, אבל כשאני משתף אחרים בחוויה הזו, אני מצפה שיתייחסו אליה בכבוד. אני מצפה שלא יכעסו על חוסר הביטחון שלי, או שיגידו שזו בעיה שלי ושאפסיק להתבכיין. שני הצדדים יודעים שזו לא הצעה חברית או אמפתית. בין אם את שמנה, דקיקה או דוגמנית בהזמנה של אוהד חיים – כולנו חלק מזה. הקול של קבוצת BodyPride חשוב מאין כמותו כי הוא מדבר בשם רובנו. כדי להזדהות עם הרצונות והחוויות שלהם לא נדרשת מסת שריר מסוימת, ולא צריך לעבור רף משקלי. הם מבקשים להשיב מלחמה מול אידיאל היופי שהשתלט על כל מרחבי הקהילה שלנו, ושכולנו קורבנות שלו. הרי קיים פער בלתי סביר בין מה שמוצג על הפוסטרים ומה שקיים במציאות, ואנשים כבר לא קונים את הדימוי החלקלק והחטוב של תמונות הקאבר לאיוונטים.

עוד בגאווה

כולנו מתפשטים בחושך

גם הפרופילים ב"אטרף" יאשרו לכם את הנתון הזה. אני חושב שהכרתי יותר אנשים רזים וחטובים שיש להם בעיות בדימוי הגוף מאשר בחורים שמנים, ועבור רובנו, הרגע האינטימי של הורדת הבגדים באור חשוף מול הפרטנר שלנו כרוך במבוכה. כשאנחנו מגיעים לחדר המיטות או פוגשים בבחור בדייט, סף החרדה שלנו מאיים לעלות כי אנחנו לא גל גדות, ולא הבחור השרירי והחלק שראינו במודעוֹת בדרך לדירה של הסטוץ.

כקהילה, ראוי שנשאף לייצר יותר ויותר דימויים במקום להישלט על ידי דימוי אחד, פלקטי, לעוס ומשומר, שאף אחד כבר לא מזדהה איתו. אנחנו יודעים שאנשים מגדלים שיערות בשלל אזורים ולא מסתובבים ברחוב אחרי טיפול בפוטושופ. יש גם בעלי ליינים שהבינו שקהל היעד שלהם מבקש משהו אחר מהבנאליות המרוטה. על הפוסטרים של שירזי מופיעות דמויות עסיסיות כמו יוני שיין, הפרזנטורים של ליין ה-VRS מציעים אלטרנטיבה משופשפת היפסטרית, ההזמנות ל"תחת" מבטאות קוויריות מחתרתית, ה"אריסה" יצרו שפה פרסומית שמכילה את כל הקשת וה-BEEF מציגים גם דובים וגם יער. כל אלה, בין אם תוצאה ישירה של BodyPride או לאו, הם שותפים לדרך שהקהילה הגאה מתווה לעצמה, והמכנה המשותף שהם יוצרים הוא מגוון ועדכני יותר. כך הצבעים שלנו נעשים עזים יותר ונעימים לעין.

 

פוראבר פלאייר (צילום: שי יחזקאל)
ההזמנה לליין הפוראבר, שעוררה סערה ברשתות החברתיות|צילום: שי יחזקאל

זה בזוי בעיניי לעלוב בקבוצת אנשים מהקהילה, שכל חטאה הוא יצירת מכנה משותף גדול יותר, לרטון עליהם ולזעום עליהם רק משום שהם מבקשים להשמיע את קולם. זה פרדוקס שעושה עוול לכולנו בקהילה הגאה. אנחנו הרי סופגים מכות מבחוץ, ונתונים לגילויי הומופוביה מתמשכים מצד בשיח הציבורי והפוליטי, אז למה לנו לירות גם חיצים אחד בשני ולשכוח את הסיסמה שלנו מההפגנות האחרונות, "אהבת חינם וקבלת השונה"? זו מהות המאבק שלנו, גם אם אתם לא מסכימים עם המטרות הספציפיות של BodyPride. בעיניי, שנאה מבפנים הרסנית יותר מהומופוביה מבחוץ, כי הציפיה ההגיונית היא שאנחנו, כקהילה, נהיה סובלניים ופתוחים יותר כלפי מי שמרגיש מודר ומעוניין להשמיע את קולו. הזדהות עם הקול שלהם, כאמור, לא דורשת מכם משקל גוף מסוים אלא רק אמפתיה. פשוט תהיו בני אדם, זה הכל. אף אחד לא צריך להוריד חולצה כדי להוכיח נקודה.