יש עניין שמטריד את מנוחתי זה זמן רב – קוראים לו ההומואית של חדרי הכושר. אותם אלו שמזוהים עם שייק החלבונים הידוע לשמצה ותרגילי כפיפות הבטן האינסופיים הפכו כבר מזמן להיות לציבור של ממש, ומתוקף היותם תחומים סביב ההגדרה הנלוזה "הומואית של חדר כושר" אנחנו מרשים לעצמנו להניח את מסקנותינו לבד. כל הומואית, מסתבר, שמוצאת לנכון להשקיע את זמנה בין ספינינג לקיקבוקסינג רווי במשמעות מינית, הפכה להיות מזמן מושא ללעג, וממש כאן קבורה המשקולת.
למעשה, לא אחת נכחתי לשמוע אי אילו ביקורות כלפי "הומואיות חדרי הכושר". אפשר להניח עליה הרבה הנחות – הן מעדיפות משקולות על פני ספרות רסלינג, הן רודפות אחרי המודל הגברי כאילו היה מהטמה גנדי ובטוח שאין להן מה להציע. אלא שהן בדיוק כמו ההשקעה הפרטית שלי ושלכם בזהות החיצונית שלנו שיש בה כדי לשפוך אור על מה שאנחנו. והכול, אם כן, מקובל. מהרעיון של לעבוד קשה במכונים ולהשקיע בגוף בעל סממנים גבריים לכאורה ועד לדובים שעסוקים בעור ושכבות שיער מאסיביות. זה חלק מהמשחק. זה לא שכאילו לשבת בירה לבירה בהר סיני ולדבר על ספרות יפנית עושה אותנו ליותר טובות.
ובכן, כל אלה הם פרפורמנס. מרגע שהגחנו עירומים לאוויר העולם, חילקו אותנו בחדר הלידות תחילה כבן או כבת, ולימים כשהתבגרנו – כל השאר כבר דראג. ודראג, לדידי, איננו רק פאה גרנדיוזית על הראש או ציפורניים בנויות. הוא יכול לבוא גם בצורת שרירים וריבועים על הבטן, או בזכות שיערות שופעות באיזור החזה בתוספת רצועות עור לידיים. כל אלה הם אביזרי דראג, שנועדו לעצב את דמותנו החיצונית, והם למעשה פרפורמנס שבחרנו בו כדי להתקיים בעולם.
"כל העולם במה, וכל האנשים בו – שחקנים", אמר גדול המחזאים שייקספיר שהיה אחד משלנו. ובהנחה הזו הוא תמצת בגאונות את מה שג'ודית באטלר עתידה הייתה להמשיך – אנחנו חיים על במה עגולה אחת גדולה, ושלל הזהויות שלנו הן מסכות לכל דבר, ועם זאת אף אחד לא יכול לתבוע בעלות על מה נורמאלי ומה לא. הכל כשר. שרירים וקוביות בבטן הם סממן גברי, ויש להם קשר ישיר לפרפורמנס, ולפרפורמנס יש חלק משמעותי בחיינו אנו ובאיך שאנחנו תופסים ומעצבים את עצמנו. רו פול, אם כל הדראגיסטיות, אמרה פעם: "כל בני האדם נולדו ערומים, וכל מה שבא אחרי זה דראג". לאמירה הזו יש ביסוס תיאורטי בגישה שסוברת שבני אדם, באופן טבעי, משקיעים מחשבה בייצוג החיצוני שלהם כמשהו שממקם אותם בחברה. אלה שפחות מעניקים לעצמם חשיבות עצמית יטפחו לעצמם כעת על השכם שכמה טוב להם בלזרוק על עצמם גופיה וג'ינס קרועים. אבל גם אלה הם פרפורמנס של ממש ומהווים בחירה כשלעצמה.
הבעיה מתחילה כאשר לתגיות האלה יש חשיבות של ממש עד שכל אחת כשלעצמה היא ניגוד קיצוני של האחרת. "אני לא מרגיש שאני חלק", "אין לי ממש מקום פה", "אני לא מעורבב", הם רק חלק קטן ממה שהרוב הכמעט מכריע הוציא מפיו או כתב במחוזות האטרף או הגריינדר. אתם מוזמנים לצעוד איתי אחורה בזמן ליום בו פתחנו כרטיס באטרף דייטינג. השלב הראשוני, עוד לפני שהוספנו תמונות, מבקש מאיתנו לסמן את התגיות שמגדירות מי ומה אנחנו. בהתאם לכך, מוצע לנו שלל רב של הגדרות מכל סוג וצבע – שרירי, גברי, נשי, נערי, צמחוני, עור, בי.די.אס.אמ, צעצוע, לא סטוציונר והרשימה עוד ארוכה. לא תמצאו שם את נקודת האמצע. השלב הראשוני בבניית דמותנו הווירטואלית שנשווק באתר כאילו היינו מוצרים מתוך קטלוג, מעמיד אותנו במבחן הזהות העצמית שלנו ביחס לאיך אנחנו מגדירים את עצמנו ואיך היינו רוצים שיתפסו אותנו. העניין הוא שכל אלה מסמנים את מה שאנחנו, ובעיקר את מה שאנחנו לא. אלא שבאורך פלא התגיות האלה נועדו להוות מנגנון מעין גוגלי כזה שממלא תפקיד בדרך למצוא את ההתאמה הכפולה שלנו. לאנשים קל יהיה לזהות אותנו יותר לפי התגיות שלנו, יותר מאשר לפי מה שיש לנו להציע ולומר, מסתבר. זהו קו מחשבה של ממש שרווח בקרב רבים מאיתנו – מעין דפוס שמגדיר מראש מה אנחנו כן ומה אנחנו לא. הוא גברי אז אני נשי, הוא צעקני אז אני סולידי.
אחרי שהנחיתו עלינו משימה כמעט בלתי אפשרית שדרכה אנחנו מגדירים את האני שלנו, אנחנו מוצאים את עצמנו במערבולת של תגיות שמרחפות מעלינו כאילו היו חד משמעיות יותר מהעובדה שהלב של כולנו מצוי בצד שמאל. אט אט נבנות חומות בתודעה שלנו שמפרידות אותנו מאלה שנושאים תגית הפוכה מאיתנו, עד שבעצם אנחנו מניחים שהסיכוי שלנו לתקשר עם מי שמצא את עצמו הפוך מאיתנו – הוא קלוש.
יש לי תחושה שביום שנפסיק לשפוט דרך פריזמה של טייטלים, וכל הגדרה תעמוד בפני עצמה, ותקבל את הכבוד הראוי לה, בלי שזו תאיים או תדרוך על זהות או הגדרה אחרת – רק אז נוכל להתנקות מסטריאוטיפיזציה והגדרות שמניחות חומה שאפילו קיי לונג לא תצליח לעבור. זאת הופכת להיות בעיה כאשר ישנו מודל אחד, כזה שקורא להיות השולט בקהילה. כזה שתובע מונופול על הנורמאליות, שמבקש להדיר את כל מה ששונה ממנו.
ובתוך מערך ההנחות הזה, אנחנו משסעים את עצמנו עד שהפכנו להיות מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית כולה. להצעיד אתכם, להטב"קים, זה נראה כמו משימה אבודה מראש. אנחנו שוכחים שאחרי הכול יש לנו מאבק משותף, וקהילה, בין אם תרצו או לא תרצו, קשורה פחות למינוח הארכאי של המילה, אלא יותר לגורל משותף שקשור בזכויות מעוגנות בחוק, היסטוריה של מאבקים וגם האפשרות להיות שונים ומגוונים, רק בלי השיפוט. אנחנו שוכחים שאחרי הכול – נקודת הפתיחה שלנו שווה מהיום שבו נולדנו בהיותנו ערומים, וכל השאר – משחק. והוא לגיטימי, כל עוד יש מקום לכל הדמויות בו. עוד תגור אוחצ'ה עם שרירנית, ופסיבי תרבץ עם בוץ'. זה עוד יקרה, ואני אופטימית.