הזמן – ערב שישי. בשעה שאמילי עמרוסי מדליקה נרות שבת לעת ערב, אני מעלה זכרונות מימים עברו. זיכרון, אני בן 14; אני נער מתבגר שמפחד לצאת מהארון כי העולם מלא ברוע טהור שהונבט מדעות חשוכות ומבעיתות. אני מתבייש בעצמי. אני מפחד לצאת מהארון. זו אינה פרנויה, יש לה אחיזה במציאות. אם אצא מהארון, כך חשבתי, אצטרך לשלם על כך מחיר. אצטרך לתת דין וחשבון - לא לאלוהים שלי, כי אם לבני אדם שחושבים שהם אלוהים ומדברים בשמו. אני אכול אימה, כמו אחינו ואחיותינו - אלה בפריפריה, כמו זה שגדל בבית דתי, כמו ההיא מהפנימייה, כמו האבא הנשוי פלוס שלושה שנישא לאישה אבל אוהב גבר, כמו זו שמרגישה אישה בגוף של איש, כמו אינספור ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס שלא יצאו מהארון כי ישלמו על כך מחיר. אמילי עמרוסי מדליקה נרות שבת, שעה שאני אכול אימה וזעם על אותם ילדים ומבוגרים שהמחישה להם בהינף יד אלימה אחת את המחיר שהם עלולים לשלם בגין יציאתם מהארון, ועל כך אין כפרה. היום זה הדראגיסטיות והאוחצ'ות, מחר זה כולנו.
כבר למעלה משבועיים שהרשת גועשת ורועשת סביב אותו תשדיר מביך של הגברת עמרוסי מול טל קלאי (טלולה בונט). אחרי שעמרוסי וכל המצודדים בה, יצאו חוצץ כנגד הקהילה חסרת הסובלנות שלנו, שלא לומר אלימה, תוך שהם מציינים בהדגשה שהגברת התנצלה ועלינו להכיל את דעותיה השונות – בתשדיר האחרון שלה המשיכה עם אותו הקו משישי שעבר. אמילי הדגישה: "אני לא הומופובית, יש לי הרבה חברים שהם כאלה. אני רק לא מבינה למה צריך להקצין את זה. זו אשמתכם. זה אשמת הדראגיסטים שהפכו את זה למוחצן ובוטה". שימו לב – הבעיה לא טמונה בדעתה של עמרוסי, כי אם בנורמליות שהיא תובעת לעצמה מול כל מי ששונה ממנה.
הייתי רוצה להסב את תשומת ליבכם לאותם אלה שצודדו בעמרוסי לאורך כל הדרך בתואנה שנעשה לה עוול מידי הקהילה רק כי אמרה את דעתה, שהיא מימוש חופש הביטוי בהתגלמותו. והרי זה מגוחך לאין שיעור - חופש הביטוי, למעשה, איננו כלי לדיכוי. הוא איננו פריבילגיה של אנשים חשוכים כדוגמת עמרוסי לרמוס בשידור חי אדם שהוא שונה ממנה, וזו – איננה דעה שיש לכבד ואין זה מן הראוי להתייחס בסובלנות כלפי דעות חשוכות מהסוג הזה.
הצורה שבה אמילי עמרוסי וחבריה מדמיינים את העולם ההומואי, מעוצבת בעיקר על ידי אלה מאיתנו ש"חיללו" את התפקידים הסטרייטים, הלא הם "האוחצ'ות" ו"הקוקסינלים". יש נטייה גם בקרב הקהילה שלנו לגנות אוחצ'ות ומוחצנות. כקהילה משוחררת, אנחנו חייבים להציב עמדה ברורה: הומואים מוחצנים יצאו מהארון ועמדו בפני עוינות וביקורת לפני כולנו. אם הם סבלו בגלל הפתיחות שלהם, עלינו להאשים רק את החשוכים והמדכאים, לא את האוחצ'ה. יש אנשים כדוגמאת עמרוסי שלא נוח להם לראות את זה. תנו להם להתמודד עם אי הנוחות שלהם בבית, בארון החשוך שלהם. דראגופוביה והומופוביה אינן נכנסות תחת הטייטל של חופש הביטוי, כי אם חופש הדיכוי.
ועכשיו לשורש הבעיה – עמרוסי. גדלתי במשפחה דתית שכל החינוך שלה התבסס על אהבה וקבלת האחר. האהבה הזו אינה תלויה בדבר, ונעדרת מיסודה סעיפים שכתובים באותיות הקטנות. המשפחה שלי הקדישה את רוב מאמציה על מנת להרחיק אותנו מאנשים שכמותך, שהראש שלהם מחולל בתפיסות ישנות וקדומות ורואים את עצמם כסגולים ונבחרי האל. "כולנו", כך אמר הרבי המלומד שלי, "נחזור לאדמה ממנה הגענו ונהיה מאכל לתולעים, שווים בחיינו – שווים במנוחתנו". מצאנו את עצמנו מרוחקים מכל מה שהוא דומה לך – אנשים תאבי שררה ומחרחרי ריב, מחריבי המקדש, שונאי אדם ונרקיסיסטים, בני טובים במעטה של דתיות תמימה ומופתית.
מאז אותו תשדיר מעורר זעם שלך, חיללת את כבודו של כל מי שמתשייך לקהילה הלהטב"קית. נתת יד להסתה בוטה כדי להגן על שמך, תוך שהכללת בגסות ברוטלית את כל בני הקהילה נוכח קומץ של הודעות אחדות שנשלחו אלייך עם צאת השבת. עוד בטרם התקררה הגופה, פצית את פיך בכל מחוז אפשרי כדי לצאת טהורה ולא ניזוקה מעניין שאת אחראית לו, תוך שהפנית אצבע מאשימה כלפי קהילה שלמה. מדהים כמה כשזה נוגע בשנאה והסתה – היצירתיות שלך מרקיעה שחקים, ואילו זו לא משתקפת בעבודתך העיתונאית הבלתי עניינית.
תומר היימן, לדידך, הוא מההומואים שקל לך לבלוע. הוא בלי נוצות, הוא לא צעקני, "הסטייה" שלו לא גלויה לעין ואינה ניכרת במלבושיו, ועבורך – הוא עושה שירות טוב לקהילה. היית רוצה אותנו כמה שיותר מוחבאים ומוצנעים, כמו אחרון האדונים המטיפים שלא יכול לסבול עור שחום, תרבות כפיים, מבטא רוסי ועוד שלל סממנים שאינם באים בהתאמה עם אלה שלך. אנחנו, עמרוסי, לא נתיישר עם הקו העקום שלך רק כדי שיהיה לך קל יותר להתמודד עם המבוכה שאוחזת בך. והמבוכה הזו, לדידי, איננה מגבר במלבושי אישה. המבוכה הזו היא מבוכה מעצמך. ציבור הצופים שלך בבית לא צריך להיות מעורב במבוכה שלך, ולא צריך לפתור את בעיותייך – התמודדי איתן בעצמך.
השנה מצעד הגאווה צפוי להיות בסימן טרנסיות וטרנסים וגיוון מגדרי. זה לא רק טייטל מפוצץ, אנחנו צריכים לעמוד מאחוריו. אנחנו צריכים לחבוק את כל מי שהוא חלק מאיתנו, את כל מי שעומד בחזית, את כל מי שעומדת בקו האש וחוטפת את המהלומה הראשונה. הזכויות שלנו הושגו בדם ובמאבק, והזכויות שאנחנו עתידים להשיג יושגו לא באמצעות דם ומאבק, כי אם באמצעות אהבה וקבלה שלנו את עצמנו בתוך עצמנו. עלינו להוקיע את אלה שבאים מבחוץ ומבקשים מאיתנו להתיישר איתם, שרוצים אותנו כפופים עם פיות סתומים. עלינו לאהוב את עצמנו כל זמן שאנחנו כאן. נגמרו הימים בהם היינו מוכנים לספוג עלבונות ומהלומות רק כי אחרים מרגישים נבוכים בגללנו. נגמרו הימים שבהם התנצלנו.
להתראות הומופוביה, סורה חושך, הרי בסוף ננצח. הרי בסוף נגיע ליום בו אנשים כמו עמרוסי ילכו כפופים ברחובות ויתביישו בעצמם על שאיימו לאמלל אותנו. הרי בסוף נגיע ליום הזה – גאים וגאות, בני חורין, שלא בגלל מי ומה שאנחנו, אלא רק בגלל עצם היותנו בני אדם. בני אדם.