הרבה כאבים היו נחסכים ממני אילו בזמנים בהם הייתי נער עם ליבידו משתולל, המבוגרים בסביבתי היו פשוט מספרים לי שבעולם הזה יש אנשים שנראים ומתנהגים כמוני. אני חושב על אותם ימים בהם גיליתי שאני נמשך לבנים, איך בין רגע נשאבתי למערבולת של בדידות תהומית בלא יכולת לספר את זה לאיש. אני הייתי ההומו בן 14 היחיד בעולם של אז.
>> יצאה מהארון בפני אחותה הקטנה - וזכתה להפתעה
>> לא תנחשו באיזו מדינה צורכים הכי הרבה פורנו של גייז
קשה להבין את ההרגשה הזאת כשאתה סטרייט, כשהזהות שלך היא מובנת מאליה ונחשבת לנורמלית. קשה להבין את זה כשאתה נער סטרייט שכל מה שמקיף אותך - טלוויזיה, קולנוע, עיתונים, ספרים - זה סיפורי אהבה בין בנות לבנים, ואילו כל מה שחריג מכך הוא לא קיים. אבל כשאתה נער הומו או נערה לסבית, אין לך את הכתובת הזאת, אין לך את הדמות שהיא מודל לחיקוי ומעוררת בך הזדהות. במקרה הרע יותר, אין לך עם מי לדבר כי פשוט אין כתובת: המורים מעדיפים לשתוק, ההורים נבוכים או מסרבים להתמודד עם זה. אז כל שנותר הוא בני נוער מפוזרים בעולם שחושבים את עצמם לפגומים יחידים, ונשאבים למערבולת של בדידות במקום להתמודד איתה.
תחילתו של נרטיב חדש
עד לפני יותר מעשור, משפחה ממוצעת החזיקה טלוויזיה אחת בסלון הבית. בתקופה המדוברת, היית יכול לנדוד בעזרת השלט בין כמה ערוצים בודדים בלבד, שמקסימום שניים מהם היו עבור הדור הצעיר. יותר מזה - שעות הצפייה היו מוגבלות ולהורים הייתה שליטה מלאה על מה הילדים צורכים ובמה הם צופים. גם התוכן היה מוגבל; סדרה מצוירת על ילד שמחפש את אמא שלו, שני עכברים שמאיימים להשתלט על העולם וצבי נינג'ה באיזו הרפתקאה בביוב. אבל הנושאים שמאז ומעולם העסיקו בני נוער כמו מיניות, אהבה, כשלונות ופחדים - כל אלו לא זכו לזמן מסך הולם ולמפגש עם קהל צופים מאותגר כמו בני נוער. אנשים האמינו בתקופה שלי שאם לא תדבר על משהו ואם לא תתן לו זמן מסך - הוא כאילו לא יהיה קיים. אבל רק בכאילו, כי הוא כן קיים - וכולנו יודעים את זה שהוא קיים - אבל מעדיפים פשוט להתעלם מקיומו. גם היום זה ככה.
התשובה המתבקשת והמתריסה היא: כי ככה. התשובה המפורטת יותר היא, כי אלו דברים שמעסיקים יותר מכל בני ובנות נוער. אני לא אומר את זה כהומו, אלא כאח לשתי אחיות צעירות בגיל הסהרורי הזה, שיודעות טוב יותר מכל טוקבקיסט ממוצע מה טוב להן. התשובה היותר מפורטת וחשובה היא, שהגיע הזמן להכיר בעובדה שיציאה מהארון איננה רק עיסוק במיניות כי אם התמודדות מצילת חיים וחשובה, וההתעסקות בה בסדרת נוער היא בדיוק כמו שמתעסקים ומציגים נער מתאהב בנערה או תיכוניסטית שבורת לב בגלל הבחור מהכיתה המקבילה.
הומו זה הרבה יותר ממיניות
הגיע הזמן להודות שקצת נמאס מהטיעון השחוק שקושר הומואיות ויציאה מהארון למין בלבד. אף אחד לא יעלה על קצה הלשון שלו את הטיעון "שלא צריך להתעסק במיניות" בטלוויזיה מול בני נוער, כשהילד שלו צופה בדמות של נער צעיר שמחזר אחרי אהובתו. אז זה לא מיני, אבל כשמציגים נער שמתוודה על היותו הומו? ובכן, מיד קמים לטעון שמדובר בעיסוק מקומם במיניות. למה? כי הומואיות זה מיניות, ולא נניח - התמודדות עם פצעים, וידוי מול ההורים, התמודדות עם הומופוביה ועניין של חיים ומוות.
אז בערוץ הילדים לא החליטו להתעסק במיניות, אלא בעניין מציל חיים של ממש. אם אתם רוצים להיות בטוחים בזה, תרביצו מבט חטוף במסדרון בית הספר, האזינו לכמות הפעמים בהן "הומו" נזרקת כקללה, ותיזכרו ברגעים בהם הבריונים של בית הספר התאכזרו לאחר רק כי הוא שונה מהם. לשנאה יש צורה אחת, ואילו לאהבה - צורות רבות.