אחרי שנתיים בצבא והמעבר החד לתל אביב, הייתה תחושה של שחרור מצד אחד וכאב מצד שני לאחר שנזרקתי מהבית כשנחשפתי בפני אמי. לא יכלו לסבול בבית את מי שאני, וכדי לא להכיר במי שאני העדיפה אמא להיפטר מהמבוכה מול השכנים והמכרים שלה.
עברתי לגור אצל רגינה אותה פגשתי באחד הלילות בהם ישנתי על ספסל בגן העצמאות. היא קיבלה אותי באהבה. ישנתי איתה במיטה ושון השותף בחדר השני. זו הייתה תקופה של יציאה למסיבות, שינוי פיזי לאחר העלייה במשקל בצבא והרבה עבודה – משעות הבוקר המוקדמות מלצרתי בבית קפה ומשעות אחר הצהריים ועד הלילה במסעדה בחוף הים, שם הכרתי המון חברים שלימים יהיו החברים היחידים שלי. קרעתי את התחת. לא הייתה לי מנוחה למעט שישי בלילה, אז יכולתי לצאת עד מאוחר ולעבוד שוב במוצ"ש.
לא היו לי חיי מין, לא ממש רציתי. היו אנשים שרצו להיות איתי, אבל אני הרגשתי עדיין מחופשת למה שהקהילה בוחרת שאני אהיה, ולא מי שאני רציתי להיות. הקהילה הגאה בתל אביב דרשה ממני להיות משויכת לטייפ קאסט של סרט כחול - אתה צריך להיות בגובה מסוים, עם שרירים, גברי ואיברים ענקיים. ואני, שיכולתי בקלות לעמוד בנתונים הללו, לא רציתי להיות חתיכת בשר. ראיתי את התגובות של אנשים רבים לגבי הומואים נשיים ואת הזלזול בהם. הסתרתי את הופעות הדראג בצ'אפס כי ברגע שמישהו היה מגלה על כך שאני מופיעה הוא היה מפסיק לדבר איתי. העדפתי להתרחק כמה שיותר.
התניידתי ממקום למקום על אופניים, ולצד העבודה הפיזית, ירדתי המון במשקל והביטחון העצמי עלה בהתאם. התחלתי להיפגש לפרקים עם אנשים דרך אתר ההיכרויות אטרף דייטינג, והם אהבו את איך שנראיתי ואת מי שאני.
עם מרטין חברי הטוב, שעבר אף הוא לתל אביב, דיברתי אל תוך הלילה בדירתו בקינג ג'ורג' – על המעבר הקשה לתל אביב, על הקהילה וגם על מעבר משותף לארץ אחרת. התחלתי בתהליך של הוצאת ויזה (אותה קיבלתי רק בניסיון השני), הוצאתי אישור עבודה וחיפשנו יחד עגלות לעבוד בהן. כשמצאנו, מרטין וקובי (חבר נוסף) המריאו ואני המשכתי לעבוד כדי שיהיה לי כסף להסתדר שם בחודשיים הראשונים. את כרטיס הטיסה לארה"ב רכשה עבורי החברה בה הייתי אמורה להתחיל, וזהו, הייתי מסודרת.
ארזתי את התיק היחיד שהיה לי לצד המון ציפיות. חשבתי שבארה"ב אוכל לפתוח דף חדש ואולי גם להתחיל את השינוי שלי. בחור של העגלות אסף אותי בצפון קרוליינה ולקח אותי לדירה שם כבר היו מרטין וקובי ובחורה לסבית שעבדה שם עם בת הזוג שלה. הסבירו לי על העבודה, ולמחרת כבר הגעתי איתם לקניון לעבוד. הרגשתי לא בנוח. רציתי לראות את ארה"ב, רציתי לטייל, אבל במקום זאת הגעתי היישר לאיזה קניון למכור באגרסיביות מוצרי ים המלח שהגיעו בכלל מסין.
הימים חלפו, הקור בצפון קרוליינה היה מקפיא, והעבודה הפכה קשה ומתישה. מצב הרוח הידרדר, החלו מריבות עם מרטין, וחשתי לא נוח לשכנע אנשים לקנות מוצר שאני בעצמי לא האמנתי בו.
ואז הודיעו שצריכים עזרה בעגלות בטמפה פלורידה. מיד הצעתי את עצמי, ארגנו לי טיסה והגעתי לדירה בטמפה שם הקיץ היה בשיאו, היה נעים והאנשים היו יפים. נהניתי. עבדנו שלושה אנשים, ישראל ובחורה מבוגרת, שהיינו אמונים על המכירות אבל בת'כלס עשינו מה שרצינו. היה לי נוח. לילה אחד, ביום שישי, התקשרה אליי מנהלת של העגלות והודיעה לי שאני כבר לא עובדת אצלם. הם מחפשים מכירות, ואני כנראה לא מכרתי מספיק. העיפו אותי.
עברתי לדירה סמוכה של ישראלים שגם עבדו בעגלות שעזרו לי ללילה אחד וחיפשתי טיסה חזרה לישראל. במהלך הלילה, בעודי יושבת על המחשב, נכנסתי שוב לאתר אטרף דייטינג, שם הכרתי את רמי שגר בטקסס. הייתה לנו התכתבות שהובילה לשיחת טלפון, ורמי הציע לי לטוס אליו לטקסס. הוא שלח לי כרטיס טיסה ולמחרת הייתי על המטוס בדרך אליו. זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, לא היינו הטעם אחד של השנייה, אבל נתנו לזה צ'אנס.