אני והוא נפגשנו לפני למעלה משנה בספרד. התחושות שהציפו אותי הן כאלה שלא הכרתי מעולם והרגשתי פעם ראשונה בחיי. המבט החודר בעיניים, שמכל האפשרויות בעולם מביט רק בי, הצחוק המתגלגל שמגיע עמוק מתוך הבטן ומדגדג לי כל נים בגוף, החיבוק המתמסר כמו שרק ילדים קטנים עדיין מרשים לעצמם לחבק את אמא ואבא. חיבוק כזה, בלי הגנות, בלי להשאיר שום דבר מאחור, מגבר חתיך בן 28. הרגשתי שסוף-סוף הגעתי הביתה.
החיים איתו נראו כמו לונה-פארק שלם רק של שנינו. החלקנו על הקרח ביחד, טיפסנו על הרים ורצנו על החוף. אפילו שיחקנו טאקי, ואף פעם לא הבנתי איך הוא קלט את המשחק כל כך מהר והתחיל לנצח. הוא היה טוב כמעט בכל דבר שעשינו. חשבתי שמצאתי בית.
צריך להסתכן בפגיעה כדי להתאהב
למרות כל זה, החוש הביקורתי שלי הזהיר אותי מפני מערכות יחסים פוגעניות, מילה מכובסת ל"אלימות", שמתחילות בדיוק ככה. השלב הראשון הוא תחושה שמצאת גן עדן עלי אדמות. למרות שהכרתי את השלבים אחד לאחד, עדיין חשבתי שמי שמדבר כאן הוא הפחד שלי להכניס אהבה גדולה כזו לחיים שלי. חשבתי שאולי אני נודניק שחייב למצוא מה לא בסדר בכל דבר. "הנה קיבלת בדיוק מה שאתה רוצה, אתה עדיין לא מרוצה?", פקפקתי באינטואיציה שלי.
הנחתי את הפחד בצד והחלטתי לאפשר לעצמי להתאהב עד מעל לראש. "צריך להסתכן בפגיעה כדי להתאהב", חשבתי, והנחתי שאני מדבר על הלב שעלול להיפגע. לא שיערתי שאני אחווה את זה בכל הגוף.
לכבוד יום ההולדת הזמנתי אותו לארץ והלכנו יחד למסיבה. חצי שעה לתוכה הוא אמר לי שהוא רוצה לחזור הביתה. כשיצאנו הוא היה כעוס על כמות האנשים שאני מכיר, אמר שבטוח שכבתי עם כולם, ושאני לא מה שהוא חשב. באותו הרגע, כל מה שרציתי זה להציל אותנו ולתקן את הטעות בהבנה.
מרוב לחץ, לא שמתי לב שעברנו לשלב הבא, שתמיד מגיע בסוג כזה של מערכת יחסים - שלב הבידוד. שלב שבו הצד השני מרגיש מספיק בנוח עמוק-עמוק בתוך הראש שלי, ומתחיל ליצור משברי קינאה מלחיצים, כדי לגרום לי להרגיש לא בסדר כשאני מפנה את תשומת הלב לאנשים אחרים. דרך שימוש במניפולציות רגשיות, חקירות והאשמות מצידו על חוסר רגישות והבנה, מצאתי את עצמי מתרחק ברצון מחברים כדי לא להרגיש את אי הנוחות והכאב שהיו כרוכים בזה. זה לא שיום אחד הוא הכריז שהוא מבודד אותי מכל מה שאני מכיר. זה קרה לאט ובעקביות, מבלי שאני, הטרף, אבין מה עובר עליי. הוא סיפר לי שהוא חווה בגידות ובגלל זה הוא ככה. האפשרות שאני מובל דרך מודל זוגיות עם אדם אלים, שאין לי שום השפעה והעובדה שאני מאוהב חושפת אותי לפגיעה יום-יומית, היתה בלתי נסבלת להכרה.
סטירות, צביטות ובעיטה בדלת
להתאהב באדם אלים זה משחק פסיכולוגי מבלבל ומתעתע, בו במקרה הטוב נדמה לך כל הזמן שזו עדיין אהבת חייך, ובמקרה הרע, נראה שחייך תלויים בה. איך זה קרה ואני היחיד שלא ראה? אני אנסה להסביר.
במיתולוגיה היוונית הופיעו דמויות שנקראות סירנות. הסירנה היא נימפת ים שאסור להתאהב בה. המטרה של הסירנות היא לגרום ליורדי הים לקפוץ מהספינה אל מותם. הן עושות את זה בכך שהן שרות בקול מפתה, כדי שיורדי הים יישבו בקסמיהן ויקפצו למים אל מותם. בסרטים הן אפילו מופיעות כדמויות שיודעות להיות הפנטזיה או לדבר את הפחד הכי גדול שלך. עושות הכל כדי שתשכח את עצמך. כשתגלה שקפצת לתוך הכלום, אתה כבר אבוד.
כשהבנתי שאני עמוק בתוך המים, החלטתי שעבורי (בדגש על עבורי) הפתרון הוא לא לנסות לצאת מיד החוצה, והחלטתי להיכנס פנימה, עד הסוף. ידעתי שאחד משני דברים יקרה: או שסיפור האמון אמיתי ונצליח עם הזמן והקרבה לבנות אותו ולהרוויח מערכת יחסים נהדרת, או שאצליח לנצח את הספק ולהבין שמדובר בזיוף.
התחלנו לדבר על מגורים משותפים. הוא הציע שאחכה חודשיים והוא יבוא לישראל, ואפילו ביקש שאברר מחירים לאולפן וארשום אותו. ברגע האחרון הוא החליט שעזבתי אותו מספיק פעמים בשביל לסכן את מה שיש לו שם, שישראל היא מדינה מסוכנת לחיות בה ושהוא נשאר בספרד. היום, בדיעבד, אני יודע שלא היתה לו שום כוונה להגיע לארץ. "תבוא אתה", הוא הציע, בשלב בו כבר לא הצלחתי ליהנות משום דבר שקשור אליו. קפצתי ראש לתוך המים ונסעתי לספרד, במחשבה שלכל מערבולת יש פתח יציאה.
שלושת החודשים שגרנו ביחד היו השלב השלישי של כל מערכת יחסים אלימה. אחרי שהצלחת לבודד את הקורבן, מתווספת לביקורת, להאשמות ולאלימות המילולית, גם האלימות הפיזית. קללות היו גם קודם, עכשיו הצטרפה אליהן גם אלימות פיזית. פעם בשבוע, כל פעם מסיבה "הגיונית" אחרת, שקשורה למשהו שעשיתי או שרציתי שנדבר עליו, הגיע התקף זעם, שכלל צורה כזו או אחרת של אלימות. היו סטירות, צביטות חזקות ודלת, שהוא בעט לעברי באמצע ויכוח ופתחה לי את המצח. אחר כך היה מגיע בכי קורע לב וסליחה והסבר להתנהגות הזו.
בשיחות טלפון עם חברים שמעתי את עצמי מכבס מילים. "הוא העיף לי כאפה" היתה דרך קלה יותר להגיד "הוא הרביץ לי". "סוג של", "בערך" ו"כאילו" הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהתיאורים של מה שעבר עליי, חלק ממניפולציה שהמוח עושה כי הנטל הרגשי של התיאורים המדויקים של מה שקורה גדול מדי.
הוא דאג שלא אעזוב אותו לעולם
הקשבתי לעצמי והבנתי שיש מצב שקשה לי לראות את המציאות וגם אני התחלתי לרמות כדי לא להתמודד עם העומס המנטלי והרגשי. כדי לעקוף את מנגנון ההגנה של המוח, התחלתי לכתוב. כתבתי מתי ההתקפים האלה קורים, מה קודם למה, מה הוא אומר ועושה, איך זה גורם לי להרגיש ומה זה גורם לי לעשות מיד אחר כך. לאט-לאט הכתיבה אפשרה לי לראות את המציאות כפי שהיא ולא כפי שהוא רצה שאראה אותה. ראיתי שבאופן קבוע, מבלי לפספס אף שבוע, אני חווה אלימות שמטרתה להבהיל אותי, להלחיץ אותי ולהכאיב לי. הבנתי שגם אם אחרי שאנחנו מדברים על זה, הוא מתנצל ומבטיח שלא יעשה את זה שוב – האלימות עדיין חוזרת ומופיעה שוב בשבוע שאחרי, רק בצורה אחרת.
סירנות יודעות לשיר בדיוק את השיר שימשוך אותך אליהן. סירנות בשר ודם יודעות להגיד בדיוק את מה שמדבר אליך, כדי למשוך אותך אליהן. הוא, למשל, ניסה לגרום לי לחשוב שאני אדם עצוב, כואב ולא מסתדר חברתית, ושרק איתו נוח לי. הדברים ישבו, כמובן, על בסיס כלשהו של אמת שנמצא ברובנו, אבל את האמת הזו הוא דאג להעצים מאחורי הקלעים, כדי להצטייר בעיניי כמי שמציל אותי ומסב לי ביטחון ואושר. הימים המושלמים שהגיעו אחרי כל התקף עזרו לו לבסס את הטענה הזו ולהעמיק את החיבור שלי אליו, כדי לדאוג שאני לא אעזוב אותו לעולם.
אפילו כשהבנתי שאני חוטף על בסיס שבועי, בחרתי לחשוב שלכל זוגיות יש מחיר, ואולי זה לא כזה נורא לחטוף פעם בשבוע. הרי יש לי את כל מה שאני רוצה בשאר הזמן. ניהלתי משא ומתן עם עצמי, והכל כדי לא להבין שהעיגול הקטן השחור באמצע הבסדר הוא האמת. התאהבתי בגבר אלים, זה לא הולך להיעלם וזה הורג באיטיות.
(את חלקו השני של הסיפור תוכלו לקרוא כאן)