האנושות מתפתחת מיום ליום, ועם התפתחותה היא משאירה מאחורה הרגלים חברתיים רבים שאת מקומם תופסת בעיקר הטכנולוגיה. הדוגמה הקלאסית לכך היא העובדה שעד לפני חמש עשרה שנים, ילדים נהגו לשחק מחבואים ותופסת בהפסקות בבית הספר, והיום כל אחד מהם מחובר לסמארטפון שלו, שלא נאמר לסנאפצ'ט. להתפתחות הטכנולוגית על חיינו ישנם מינוסים ופלוסים רבים והשפעותיהם הגדולות הן לאו דווקא תגליות רפואיות משנות חיים, אלא יותר התפתחויות חברתיות שמתבטאות בסופו של דבר בכל הקשור לתקשורת בין אישית.
הקהילה הגאה בארץ ובעולם בכלל, חווה את אותו "אובדן תמימות" ועברה (ועדיין עוברת) תהליך אבולוציוני של לידה מחודשת כקהילה המנסה להדביק את עצמה אל שאר העולם. בתור ילד גדלתי על אגדות אורבניות, בהם כדי להיות הומו אתה צריך לשים בנדנה בכיס האחורי של הג'ינס וללכת אחרי רדת החושך לפארק, להישען על עץ ולחכות שמישהו יפנה אליך, בתקווה שתסיים את הערב מסופק. בבגרותי הבנתי שבשום מצב לא אחכה לאף אחד מתחת לאף עץ באף פארק באמצע הלילה, גם בשל הסכנות המתלוות לכך, אבל בעיקר בגלל שתופעת הפארקים, כמעט כמו פארק היורה - נכחדו.
בגיל שבע עשרה ניסיתי להבין מה זה אומר להיות גיי, איך להשתלב בחיים הגאים ובעיקר איך אני יכול לזכות ולממש את הפנטזיות שמתרוצצות אצלי בראש ובתוך מכנסיי. אתרי ההיכרויות כבר היו בשטח - אך גם מהם השתדלתי להיזהר, שמעתי שיש דבר כזה שנקרא "האומן", ושאליו מתווספים עוד כמה מועדונים אחרים המוכרזים כמועדוני גייז, אבל אז היו גם ברים ולא, אני לא מדבר על השפגאט.
חיים בתוך קופסא
לנצח נישאר קהילה שנאבקת על זכותה להתקיים. בראשית העולם המודרני כדי להיות הומו היה עליך להיות בארון, ולכן הגנים והפארקים באמצע הלילה היוו מאין ארון גדול וחשוך, הרבה מעבר להיותם חוויה מסוכנת או פנטזיה סוטה. את הגנים החליפו הקלאבים, שתפקידם היה לומר: "הומואים צריכים מקום שבו הם יוכלו להתגושש יחד, ללא יריבים סטרייטים או שאר שונאיהם". את הקלאבים החליפו הברים, ולרגע היה נדמה כי הקהילה כמעט מדביקה את עצמה אל הסכמה החברתית הידועה של "לצאת לשתות באיזה בר ולעשות עיניים לבחור לידך". אבל הברים נסגרו אט אט כמו שנפתחו, והיום במרכזה של העיר המוכרת כאחת הערים הגאות בעולם, או לפחות במזרח התיכון, חיי הלילה של הקהילה הגאה מתחילים ונגמרים בשני ברים ("שפגאט" ו"אפולו") ועוד מספר מקומות שהכריזו על עצמם כליברלים או מקסימום גיי-פרנדלי.
שאלתי את עצמי האם הקהילה הגאה הביאה על עצמה את סגירתם של מקומות הבילוי המוכרזים כמקומות גאים, או שמא היה זה תהליך אבולוציוני טבעי והמוני של יציאה מהארון, ואיתו אובדן הצורך העתיק והפרימיטיבי של להסתיר את מי שאנחנו ולהתאגד ביחד בבר כמעט מחתרתי מתחת לאדמה? ומכאן אפשר בעצם רק לשמוח, הקהילה הגאה הבינה שאינה ראויה להחביא את עצמה. ואז הגיעו האפליקציות.
האפליקציות השאירו מאחוריהן את הגנים, את הקלאבים, את הברים ואת האופציה התמימה והרומנטית של ללכת על שדרות רוטשילד ולפגוש בזוג עיניים שיזמינו אותך לדייט. אף אחד לא מזמין היום לדייט, כמו שאף אחד כבר לא מזמין לך כוס ג'ין טוניק מהצד השני של הבר, כמו שאף אחד כמעט לא ינסה להרשים אותך בכישורי הפיזוז שלו על רחבת הריקודים. העולם הפך להיות תכלסי ואיתו גם הכישורים החברתיים שלנו.
אם פעם היינו צריכים לעשות מאמץ כדי למצוא ריגושים, היום אנחנו כבר אפילו לא צריכים לפתוח את המחשב כדי למצוא אותם, אנחנו יכולים לשכב במיטה עם הפלאפון ביד, ולהחליק ימינה ושמאלה את מי שמוצא או לא מוצא חן בעיניו. "אפשר להזמין אותך לדרינק?" נשכח מהעולם, ובמקומו נכנסו ביטויים שטחיים ונוחים על פניו, שבהם אף אחד לא מתבייש להשתמש כשהוא נדרש לדבר עם האצבעות על המקלדת ולא עם קולו שלו.
האם יכול להיות שהתפתחות הטכנולוגיה חיבלה ביכולת שלנו ליצור אינטימיות מסוגה הטהור באמת? האם יכול להיות שאיבדנו את הצורך במקומות בהם אפשר לצאת ולהכיר? ואולי הגרוע ביותר היא העובדה שחזרנו אחורה שנות אור, ולא רק שסגרנו את עצמנו בארון, אלא סגרנו את עצמנו בתוך דף פרופיל של אפליקציות היכרויות במכשיר הסלולרי שלנו, תחת תוויות של "ממוקם", "מצויד", "ורסטילי" ו"חולה שליטה". והסטרייטים? הפעם הם אלו שמדביקים את הפער בימים אלו ממש.
>> מצעד האבות הגאים שכבשו את אינסטגרם
>> "הטיפול הגדיל את איבר המין שלי ב-5 ס"מ"
גילוי נאות: את בן זוגי הראשון פגשתי בבר "אפולו" באלנבי, את הבא אחריו פגשתי במסיבה של הקלאבסה ואת מי שהיום הוא ארוסי פגשתי בגריינדר. לא הכל שחור ולבן, והחיים בכל זאת מלאי הפתעות.