אם פעם אנשים היו מספקים את סקרנותם רק על ידי הידיעה שאתה גיי, היום כולם מרגישים מספיק בנוח להראות לך עד כמה הם מקבלים, מכילים ומתעניינים, ומה כמובן מראה יותר על נוחות, מאשר לדבר על סקס. אז אני אומר - לא חבר'ה, בואו לא נדבר על סקס, או לפחות אם כן נדבר, תשאירו לי את האפשרות לבחור בעצמי אם אני רוצה או לא רוצה לקחת חלק אקטיבי בשיחה ואם לא, פאקינג תקבלו את זה - כי אין שום דבר רע בלהיות פסיבי.

אין הומו שמרגיש בנוח כששואלים אותו אם אפשר לשאול "שאלה אישית". רובנו עייפים מלענות על שאלות אישיות ואת רובנו אף שאלה לא תצליח להפתיע, בעיקר כי נשאל כבר הכל. בגיל ההתבגרות, כשהתמודדנו עם השאלה "אתה גיי?", בגיל עשרים עם השאלה "ואיך ההורים קיבלו?", ואלו מאיתנו שבזוגיות מתמודדים בעיקר עם "אז מי האקטיבי ומי הפסיבי?". לחברה בה אנו חיים יש תבניות משלה, ואומנם התפתחנו מעט וכבר ידוע לנו שיש גברים שאוהבים גברים, נשים שאוהבות נשים ואפילו כאלו שמצהירים על אהבתם למכונית שלהם. אבל אנחנו עדין לא נמנעים מסטיגמות ודעות קדומות ויותר מזה, כנראה שאחד הצרכים הגדולים ביותר של המוח האנושי הוא הצורך לשים תוויות, שהוא כמובן תוצר של התכונה הבולטת ביותר - הסקרנות. 

"אני מוכרחה לדעת מי הגבר ומי האישה"

אז קודם כל, לא כפרה, את לא מוכרחה לדעת. מעבר לזה - אין כאן גבר ואישה, יש כאן שני גברים, זה הקונספט.  כשם שאני לא שואל, או אפילו לא מתעניין מעט אילו פוזיציות את ובן זוגך מחליפים במיטה, האם את מעליו, מתחתיו או שמא הוא על הברכיים מאחוריך. אותי לא מעניין איך אנשים אחרים עושים סקס, אז למה לעזאזל מעניין אנשים אחרים איך ואיזה סקס אני עושה, ואיך ואיזה חלק אני לוקח בו? 

נמרוד דגן וכריסטוף שטיינר​​ (צילום: Solomon sara, צילום ביתי)
"אותי לא מעניין איך אנשים אחרים עושים סקס"|צילום: Solomon sara, צילום ביתי

הגבולות במערכות יחסים חד מיניות נוטים להיות מטושטשים לעיתים. איך על זוג להחליט באופן אורגני מי זה שאחראי לעשות כביסה ומי זה שאחראי לדפוק מסמרים? האם התפקידים שאנחנו לוקחים על עצמנו במיטה הם תוצר של האוריינטציה הרגשית שלנו, ועל ידי כך קווי האופי של הזוגיות הפרטית שלנו מתעצבים מעצמם? שמתי לב לכך שאנשים סביב כריסטוף וסביבי לעיתים מוותרים על שלב שאילת השאלות ופשוט מסיקים בעצמם. זמן ארוך זה לא הפריע לי, שיערתי שהעבודה שכריסטוף מבוגר ממני בגיל, גדול ממני פיזית ולובש בגדים פחות צמודים, יגרמו לאנשים סביבנו להסיק מי מאיתנו לוקח איזה תפקיד, אך האם זה גם אומר שניתן להבין מי מאיתנו הוא זה ש"תפקידו במטבח"?

אמור לי מי בן זוגך ואומר לך מי אתה

כמו כל מנהלי משק בית, ציפינו כריסטוף ואני לסופה שצפויה הייתה לבוא. אז הסופה באה והסופה הלכה, ואחד הנזקים הבולטים שהיא השאירה מאחוריה היה כתם רטוב וכתום על התקרה במרכז הבית. החלטנו להשאיר את הגבריות של שנינו בצד ולפנות לבעל מקצוע, ואכן תוך כמה שעות הגיע אבי. "אתם גרים כאן ביחד? אבל יש לכם רק מיטה אחת". "נכון", עניתי, "אנחנו זוג". "אהה... אתם כאלה", הוא פלט, "לא ידעתי". "לא שאלת", אמרתי תוך ניסיון להקליל את המתח שנוצר, ומתוך רצון שלא להסית את תשומת ליבו של אבי מהמטרה שאליה הוזמן. אבי עבד בסביבת הבית כמה שעות טובות, הוא ייבש את התקרה, עלה לזפת בזפת את הגג ולבסוף גם העביר שליכטה של צבע לבן בעודו אומר: "וואלה, כמו חדש!".

נמרוד דגן וכריסטוף שטיינר​​ (צילום: Mate Czaban, צילום ביתי)
"אנשים פשוט אוהבים להסיק מסקנות בעצמם"|צילום: Mate Czaban, צילום ביתי

הצעתי לאבי קפה, הוא שמח ואמר כן. אחר כך ביקש כוס מים ומאוחר יותר ביקש גם מאפרה. עם כריסטוף, לעומת זאת, הוא דיבר על כמה שקשה למצוא חניה בכרם, ביקש ממנו הסבר על איך לעלות לגג, שאל אותו איפה הסולם וניסה אפילו להסתלבט על כמה שנשים (וספציפית לימור, אשתו) לא מבינות כלום. איכשהו העובדה שכריסטוף לא באמת מדבר עברית לא הפריעה לאבי, הוא העדיף לדבר עם מי שהרגיש שהוא ככל הנראה לובש את המכנסיים בבית, ולא, לא לבשתי חצאית.

יום למחרת ישבתי לבירה עם ויטל, חברתי הטובה, וסיפרתי לה את עלילות אבי. "נימי, זה בדיוק מה שאני מרגישה בכל פעם שמגיע שיפוצניק אלינו הביתה, לא משנה מה אני אגיד או אשאל, הוא בסוף יענה וידבר רק עם עומר". ואז הבנתי, אבי החליט על דעת עצמו שעם כריסטוף מתבדחים על נשים וממני מבקשים קפה. נפרדתי ממנה, וקיוויתי לחזור הביתה ולגלות שהכתם הכתום לא מבצבץ חזרה החוצה מבעד לשליכטת הצבע. הגעתי הביתה, השליכטה התייבשה, כנראה שגם הכתם. אבי ידע מה הוא עושה, כמו שגם ידע ממי לבקש מגב. 

נמרוד דגן וכריסטוף שטיינר​ (צילום: צילום ביתי)
"התרגלתי מזמן גם לכך שהוא זה שמקבל לטעום את היין"|צילום: צילום ביתי

הבנתי שאם פעם הייתי מוטרד מאנשים סביבי, שהיו מתעניינים בשאלה מי לוקח איזה תפקיד במיטה, היום מוטרד מזה שאנשים כבר לא טורחים לשאול, ואולי חמור מזה, מרשים לעצמם לנהוג בי ולדבר אליי על סמך מסקנותיהם. לא פעם שמתי לב שהמלצרית מניחה את החשבון לתשלום בצד של כריסטוף, והתרגלתי מזמן גם לכך שהוא זה שמקבל לטעום את היין. אך מנגד אני לא יכול להתכחש לכך שבכל פעם שאנחנו מנקים את הבית, כריסטוף הוא זה שעוקר את העלים היבשים מהעציצים במרפסת ומנער את השטיחים, בעוד אני לוקח על עצמי את קרצוף חדר האמבטיה והמטבח באקונומיקה ושטיפת הרצפה. "תגיד, שמת לב שבכל פעם שאנחנו יושבים במסעדה ומזמינים יין המלצר כמובן מאליו נותן לך לטעום?", שאלתי את כריסטוף שהגיב בחיוך יפה, ואמר: "אני חושב שזה משהו שקשור לאנרגיה". "והאנרגיה שלי נשית?", שאלתי. "לא, אבל שלי יותר גברית משלך", הוא פסק. 

>> "לא חושש להיות מזוהה כשחקן ההומו"

>> אלו הצרות שנוצרות כתוצאה ממין אנאלי

הבנתי שהבחירה של אנשים סביבי לראות בי את החלק ה"נשי" כביכול, במערכת היחסים שלי, לא נובעת מאיך שאני מדבר, מתנהג או אפילו מתלבש. אנשים פשוט אוהבים להסיק מסקנות בעצמם, וכנראה שזה צורך שאין איך למנוע אותו ואולי גם לא צריך. אז יש כאלו שיסיקו שאני פסיבי, לא אכפת לי, ובינינו? אולי באמת הגיע הזמן שבו גם "פסיבי" יפסיק להיות כינוי גנאי.