לפני עשר שנים ביקרתי לראשונה ברומא. הייתי בן 17 והחלטתי לקנות כרטיס טיסה ולטוס לבד בפעם הראשונה בחיי, כדי להצטרף לאחי הגדול לטיול שלו ברחבי איטליה. במשך כמעט שבועיים נשארנו ברומא, לרוב לא הרחקנו מהשדרה הראשית של החנויות, ואם הרחקנו זה היה עד לברים הפינתיים כדי לשתות קצת פילזנר. כשחזרנו לארץ, אחרי ימים אינטנסיביים אחד עם השני, הבנו שנינו שהפכנו לחברים בזכות הטיול הזה, אבל אני ידעתי שחברי אמת לא נהיה כל עוד אני מסתיר בתוכי סוד מהותי וגדול כל כך.
יציאה מהארון אולי נשמעת פשוטה כלפי חוץ, אך לפעמים נדמה לי שככל שאני מתבגר ומתרחק יותר מאותה היציאה, אני מבין שהיא הייתה יותר יציאת מצרים, וזו כנראה בגלל התחושה הענקית שהיא לא רק יציאה מהארון, אלא יציאה מעבדות לחירות.
הרצון הכי גדול שלי, אז, ברומא, היה שאחי פשוט ישאל בעצמו: "אתה הומו?". קיוויתי שהוא ייקח יוזמה וינהל את הסיטואציה המביכה הזו עבור שנינו, רק כדי לתת לי מעט שלווה, לא להיות האחראי לאיך ומתי להגיד את מה שמתתי מפחד לומר. אין דבר נורא יותר מלחיות בשקר, גם אם אתה בן 17, 27 או 61, בטח ובטח אם לחיות בארון אומר שאתה מסתיר מהאנשים הכי קרובים לליבך את מה שכל כך יושב עליו. החיים בארון הם עבודה יומית, פיזית ונפשית, הכוללת מלחמות עם העולם שבחוץ, ובעיקר עם העולם שנמצא אצלך בפנים.
"למה לא סיפרת לי ברומא?"
אחי עמרי הוא מוסיקאי ומלחין שגר בפלורנטין עם הארוסה שלו, אנה. הם לא שוטפים כלים, המקרר שלהם מלא בעיקר במעדני יוגורט שאפשר לשים בתיק ולצאת מהבית, והם מאותם תל אביבים שלא משאירים את האופניים מתחת לבניין, אלא מעלים אותם לדירה. אף פעם לא האמנתי בלעלות אופניים לדירה, גם בגלל המאמץ הפיזי הדרוש, אבל בעיקר בגלל נראות הבית, אבל גם אף פעם לא ניסיתי לשנות שום דבר באחי עמרי, בדיוק כמו שהוא מעולם לא ניסה לשנות או לכפות עליי שום דבר שהוא ידע שאני לא.
כמה שבועות אחרי שחזרנו מרומא הושבתי אותו לשיחה של "יש לי משהו לספר לך". הוא פרץ בבכי וחיבק אותי, עד שהצלעות שלי כמעט קיפצו החוצה דרך הגרון. "למה לא סיפרת לי ברומא?", הוא שאל, ואני עניתי שלא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר, מלבד כמה שרציתי להוציא את זה החוצה. מאותו יום הפכנו לחברים באמת, ברגע שאפשרתי לו לקבל אותי עם כל מה שכרוך בזה, הרגשתי שיצאתי מהצללים ושסוף סוף יש לי הזדמנות לבנות מערכת יחסים אמיתית עם מי שחולק איתי את אותו הדם.
לפני כמה ימים חזרתי מרומא, עשר שנים מאז אותו הטיול. הפעם לא עם אחי, אלא עם החבר הכי טוב שלי, כריסטוף ארוסי. הלכתי באותן רחובות, ישבתי באותם בתי קפה ושתיתי את אותו הפילזנר, עם הבדל אחד, שהוא לזכור ולדעת מי ומה הייתי לפני עשר שנים, ולחייך לעצמי שבגיל 27 אני נותן לעצמי את מלוא החופש להיות מי שאני.
>> אנחנו יודעים בן כמה היית בפעם הראשונה שלך
>> "התעוררתי בשירותים של המועדון עם מכנסיים מופשלים"
אני מזמין את כל מי שמרגיש עבד לנטיותיו המיניות שגורמות לו לחיות בהסתרה, לצאת החוצה, כי אין דבר קשה יותר מחיים של עבדות. רק אם נדע לאהוב ולקבל את עצמנו, נוכל לאפשר לאנשים אחרים לאהוב ולקבל את מי שאנחנו, ובעיקר לאהוב אותם בחזרה.