היה היתה פעם לפני שנים רבות שואה. עם אחד החליט שהוא לא מעוניין יותר בקיומו של עם אחר. אותו עם רשע בזבז משאבים, זמן, כסף, חיי אדם וצלם אנוש, על מנת לשנוא ולהשמיד. אך העם המיועד להשמדה שרד, התגבר על הרעות, ניצח את כוח האופל, עלה לארץ אבותיו, בנה בית, הווה ועתיד וגם כשהעבר היה כואב, הצמיח שורשים חזקים, ולמד להפוך למעצמה קטנה וגם חצופה לעיתים. היום אותו עם, שהפך לילד החזק בשכונה, עושה לאחרים את מה ששנוא עליו, אינו כולא אנשים ומשמיד אותם חלילה, אבל למד כיצד לשנוא ולא לקבל את השונים ממנו ובעיקר לא למד מטעויות.
>> "לא סיפרתי לה בדייט הראשון שאני הומו"
>> צפו: "זה מה שנועדתי להיות? מושא לפטיש?"
סבתא שלי ז'וקה ניצולת השואה נהגה לומר: "בשום מקום אחר לא אוהבים אותנו, אפילו אנחנו לא אוהבים את עצמנו". ואני שואל, הייתכן שאנחנו, העם שידע הכי הרבה סבל בדפי ההיסטוריה מאז ומעולם, איך ייתכן שאנחנו עושים לאחרים את מה שכל כך שנוא עלינו? אנחנו מגרשים? אנחנו מפנים את הגב? אנחנו מערימים קשיים על מי שכן רוצה לגור כאן? מאהבת הארץ? מאהבת האדם?
לפני חצי שנה יצאתי למלחמה, כיניתי אותה "המלחמה האחרונה", אך עם הזמן התווספו לה כינויים נוספים כמו "מלחמת ההתשה" או "מלחמת השחרור" או מלחמת ה"למה לעזאזל אני נאבק לחיות במקום שעושה הכל כדי לגרום לי לקום וללכת?". הכרתי את כריסטוף לפני כמעט שנה באפליקציית היכרויות, מיד זיהיתי שהוא "לא מכאן". המבטא, הרגלי הנימוסים והזקן הבלונדיני הסגירו כי הבחור אינו תוצרת הארץ וכי למרות שם משפחתו היהודי, הקשר שלו אל היהדות מתחיל ונגמר בצפייה ב"רשימת שינדלר".
"כמה פרטנרים למיטה יש לך?"
כריסטוף הוא יליד הונגריה ונושא עמו אזרחות אירופאית. על פניו, חלומו הרטוב של כל ישראלי החוצה את גיל 22. כריסטוף בחר לעזוב את עיר הולדתו, משפחתו וקריירה מתוקשרת והעתיק את חייו למדינת היהודים. הוא חי כאן כבר כמעט שמונה שנים, משלם מיסים, ביטוח בריאות, ארנונה, חשבון חשמל ומים וזה לאור העובדה שמשרד הפנים הכיר בו, נתן לו ויזת שהייה, עבודה ואף הנפיק לו תעודת זהות כתומה. אך מעמדו של כריסטוף בארץ אינו מותנה בעיניו היפות, אפילו לא בעובדה שבמשך שנים עובד ופועל למען ייצוגה של ישראל ותל אביב בפרט ברחבי העולם, עובד בשיתוף עם משרד ההסברה, משרד התיירות, משרד החוץ ושגרירות ישראל בהונגריה והונגריה בישראל. מעמדו של כריסטוף מותנה אך ורק על סמך היותו ידוע בציבור של אזרח ישראלי. זה לא משנה אם אתה סטרייט, גיי, זכר או נקבה, אתה לא יהודי ואתה רוצה לחיות כאן? בהצלחה במלחמת הבירוקרטיה שמחכה לך, תכין הרבה מזומנים בצד, כמובן בן או בת זוג ישראלי, והכי חשוב הרבה אנרגיה נפשית.
כריסטוף הפתיע אותי לכבוד יום הולדתי וקנה כרטיסי טיסה למיקונוס. החופשה הייתה שבוע של גן עדן ואובדן אחיזה במציאות. בהגיענו לשדה התעופה בחזרה הביתה, נעצרנו על ידי עובדי ביטחון של חברת אל על. כמובן שהם בסך הכל מבצעים את עבודתם נאמנה ודואגים לביטחון הטיסה, המדינה ואזרחיה, אך עבורי זו הייתה סטירת לחי שתפקידה היה להגיד לי: "חבוב, תתעורר על החיים שלך, בן הזוג שלך לא באמת רצוי במדינה שלנו". הם לקחו אותנו לתחקיר, כל אחד בנפרד, ושאלו אותנו שאלות שהיו מביכות גם מטפל זוגי או כוהנת סקס, והכל כדי לאמת שאנחנו אכן זוג. רתחתי, התעצבנתי, נעלבתי ואז גם התחלתי לבכות. אחרי כמעט שעה של שאלון חודרני ומשפיל, הוזמנו לעלות על הטיסה. הבנתי מכריסטוף שהתהליך הזה שיגרתי לחלוטין, ובכל פעם שהוא עוזב ונכנס חזרה לארץ, הוא נאלץ לעבור בידוק קפדני ופולשני ולענות על שאלות כמו: "מה יש לך לחפש בארץ? אתה לא יהודי", או "כמה פרטנרים למיטה יש לך?". עליי נחתה התובנה שלא עלתה בדעתי עד לרגע זה, כריסטוף חי בארץ, אך הוא לא באמת אזרח.
מתי האהבה הפכה למוגבלת בחוקי אמונה, דת ומדינה?
הבנתי שצריך לעשות מעשה, הבנתי שהאלטרנטיבה היחידה שעומדת בפנינו היא להגיע אל משרד הפנים ולפתוח תיק של ידועים בציבור, אך מהר מאוד הבנתי שלא משנה איך וכמה נחייך אל הפקידה במשרד הפנים, הזכויות שישנן היום ברשותו של כריסטוף ישללו עד לקבלתם מחדש. כדי להגיש בקשה לתחילת הליך, צריך לחכות מספר חודשים, כדי להגיע לפגישה שבה נגיש מסמכים המוכיחים את כנות הקשר, צריך לחכות כמה חודשים; גם כדי להיות מוזמן לראיון אישי מול פקידה שתשאל אותנו שאלות שיאמתו אותנו כזוג שאינו פיקטיבי; גם כדי לקבל אשרת שהייה וויזת עבודה צריך לחכות מספר חודשים; כדי לקבל תעודת זהות כתומה, צריך לחכות מספר שנים - וכדי לקבל אחת כחולה? צריך לחכות עשר שנים. הזמן לא הפחיד אותנו, ובעיקר הבנו שאם אנחנו רוצים השאיר את חיינו במקומם, אין לנו ברירה אחרת.
כריסטוף אוהב את תל אביב, את האוכל, את הבירות, את החופש ותחושת האפשרויות הבלתי נגמרות, הוא אינו אדם פוליטי משום שנתפס כעוף מוזר בכל קבוצה שמנסה להשתייך. הוא ציוני ופטריוט מידי לשמאל הקיצוני, הוא דוגל בשוויון ובערכים אותם מגנים הימין הקיצוני, הוא לא יהודי מספיק לדתיים ולא חילוני מספיק לחילונים.
כריסטוף ואני נשאר כאן, כי שנינו אוהבים את הארץ הזאת ורואים כאן את חיינו וביתנו לעתיד. גם כשקשה, גם כשיקר, גם כשבכל שבוע מגיח רב ראשי של איזו עירייה ומכנה אותנו חולים, או סוטים, או מצהיר ש"בני מיננו" זקוקים לטיפול פסיכולוגי או מכות חשמל, כי אנחנו מאמינים במקום הזה ובאנשים שחיים בו. הסיפור שלנו הוא רק עוד סיפור אחד מיני רבים שקורים בכל שנה לזוגות מעורבבים, ואני עדיין מלא תקווה שלסיפור שלנו יהיה סוף טוב, באיזו דרך שיגמר, אבל אני גם רוצה להאמין שמשהו ישתנה, לתמיד. שנדע לקבל ולפתוח את זרועותינו לאחר, לשונה, ללא קשר לדתו, למוצאו או לנטיותיו המיניות. באמונה ובתקווה ששנת 2017 שבאה עלינו לטובה, תביא איתה אור גדול ותסלק את החושך אחת ולתמיד וכמובן, שהאהבה תנצח.