בכל מה שקשור לקריאת ספרים יש לי את ההרגלים הכי מוזרים בעולם. החלק האהוב עליי ביותר הוא ההקדשה. תמיד מרתק אותי למי הסופר בחר להודות, למי הוא מקדיש כמה מילים ביצירה כדי להגיד תודה על המקום אליו הגיע, כדי להוציא את הספר לאור. אחר כך אני מתחיל לקרוא את הספר.
הספר האחרון שאהבתי היה "מקימי" של נועה ירון. אחרי הרבה זמן שלא התחברתי לאף ספר, שוב התאהבתי בעלילה, בטקסטים, בדמויות וכשאני מתאהב בדמויות, אני לא רוצה שהן ילכו, אז אני מתחיל להאט את קצב הקריאה. כן, הבנתם נכון, ספר שאני אוהב אני קורא לאט לאט, כדי להאריך את זמן השהייה של הדמויות בחיים שלי, כדי להרחיק את הרגע של הפרק האחרון שבו תמיד מגיע הזמן להיפרד.
בין אם היא יזומה או נכפית, רצויה או נגד דעתי, צפויה או פתאומית, אני שונא פרידות. שנאתי את הרגע שהכלב שלי עזב אותי בפתאומיות בגיל 8, את המפגש שהמדריכה האהובה עליי בנוער העובד הודיעה שהיא עוזבת, את היום הזה שמישהו שהכרתי ואהבתי מאוד, פשוט נעלם.
כנראה שאני לא היחיד, ששונא את החלק הזה בסיפור. כולם מדברים על הזיקוקים של ההתחלה, על הפרפרים בבטן ממישהו שרק הרגע הכרת, פתאום זורם לך בוורידים. מספרים לנו על איך להתחיל, גם אני כתבתי על לשחק תופסת ולא מחבואים כשמישהו מוצא חן בעיניי, אבל מסתבר שהאתגר האמיתי הוא להמשיך להיות שם גם כשמתברר לי שמי שתפסתי, לא מתאים.
עד היום חיפשתי סיבה. למצוא משהו שמפריע לי, כדי לסיים את הסיפור. השיא שלי היה 6 שנים במערכת יחסים שלא מצאתי סיבה ללכת, למרות שחיפשתי. העובדה, שלא אהבתי להיות בה לא הספיקה לי. חיפשתי דרמה שתקרע אותי משם, בסתר ליבי, קיוויתי לגלות שהוא בוגד בי, אז הדרמה קווין שבי תארוז תיק, תוציא אותי בסערה מהבית ותטרוק את הדלת אחריי. הדרמה קווין שלי יודעת שאני לא אוהב לעבור הלאה, אז היא לימדה אותי ליצור מספיק דרמה מסביבי כדי להכריח אותי לשחרר, אחרת אני לא אעשה את זה בעצמי.
אבל לאחרונה פגשתי חייזר. בחור יפה מבחוץ ובעיקר מבפנים. אמיתי, רגיש. כזה ששואל אותי ולא מחליט בשבילי, כזה שראה אותי במקום את השמש שזורחת לו מהתחת. יצאתי מדעתי...
יצאתי מדעתי כי הוא דומה לכל מה שאני רוצה שיהיה בבן זוג שלי ועדיין משהו לא התחבר לי בכימיה איתו.
יצאתי מדעתי כי כל סיבה שהדרמה קווין מצאה כדי שאברח נראתה לי מטופשת.
יצאתי מדעתי כי נלחמתי בקול שאמר לי "זה עדיין לא זה".
יצאתי מדעתי כי לא ידעתי איך להגיד ליצור הקסום הזה "לא מתאים לי".
כשאני יוצא מדעתי אני הופך להיות בלתי נסבל. כל דבר מציק לי, כל דבר מפריע לי ואני רב עם כל מי שנקרה בדרכי. רבתי עם הרבה נציגות שירות טלפוניות בחודש האחרון. כעסתי על כולם, כעסתי על עצמי, כעסתי על כך שלמרות הכול זה לא זה. כעסתי שלא ידעתי להגיד את זה.
למזלי, בניגוד להיסטוריה שלי, אני לא יכול להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן, וכשהבנתי עם עצמי שאין לאן לברוח, החלטתי לברוח. התקשרתי אליו ובשיחת טלפון מבולבלת שכללה את כל מה שהשתבש לי מהבוקר, הכנסתי בסוף, במשפט מבולבל עוד יותר, משהו שאפשר להבין ממנו בקושי את מה שרציתי להגיד.
"זה מה שמגיע לי? שיחת טלפון?", הוא ענה. כן, כאלה הם חייזרים, מדויקים עד כאב, כזה שאתה מוכרח להתמודד איתו. ועדיין בלבלתי שם את המוח על משהו, אבל תכל'ס ידעתי שהוא צודק. גם אם החיבור בינינו לא מתאים, מגיע לו יותר מזה וגם לי.
שעתיים אחר כך, דיברתי עם חבר שלא משנה כמה דרמה אני אייצר הוא עדיין יצליח לזכור מי אני. "אתה הרבה יותר טוב מזה. אתה לא צריך את הדרמה הזו כדי ללכת. אתה עדיין יכול להשתמש ביכולת שלך לאהוב". הוא צדק.
למרות שלא ידעתי בדיוק מה זה אומר ואיך עושים את זה, אני זוכר את ההקלה שהרגשתי באותו רגע.
אחרי יומיים הזמנתי את הבחור לארוחה שהכנתי בעצמי. תוך כדי הכנה סיפרתי לו כמה שאני חושב שהוא מקסים ועל המתנה הנהדרת שקיבלתי ממנו - לגלות איך שאני רוצה שיתייחסו אליי. אחרי שסיימנו לדבר התחבקנו ואחרי שסיימנו להתחבק, הוא השאיר לי את המפתח לדירה שלי והלך.
זו הייתה הפרידה הכי אוהבת שהייתה לי מעולם. כבדתי אותו, ובדרך הזו כבדתי גם את עצמי. בלי דרמות, בלי כעס, אבל עם המון אהבה.
כי לפעמים ההקדשה היותר חשובה היא לא זו שבתחילת הספר, אלא דווקא זו שבסופו של הסיפור.
מוקדש באהבה לבן אדם.