השבוע המציאות תפסה אותי לא מוכן, בהפתעה מוחלטת - פעמיים. הפעם הראשונה קרתה ביום שלישי האחרון, חצי שעה לפני שנכנסתי לחזרה עם הרכב מוזיקלי איתו אני עובד באחד התיכונים בארץ. לפני הכניסה לחזרה, סימסתי לאחד מחברי הלהקה וביקשתי ממנו שיכוונו את הכלים עד שאגיע. על פניו, בקשה פשוטה ושגרתית, אבל התשובה שקיבלתי הסעירה את עולמי הפנימי:
"נראה לי שלא אמרתי לך", כתב לי התלמיד. "אני משתמשת בלשון נקבה. רק שתדע".
אני לא בטוח למה, אבל הבקשה הפשוטה הזו עוררה בי לא מעט תחושות מבלבלות. ברגע הראשון המחשבות שלי זרקו אותי לגיל שלה, איך אני הרגשתי כשהייתי בכיתה י'. אז, הצלחתי רק בקושי לספר לשתי חברות שאני הומו, ומעל הכל פחדתי שכל העולם ידע מזה.
פתאום הבנתי כמה העולם השתנה ב-20 השנים שחלפו מאז. זה כל כך שימח אותי שאותה תלמידה יכולה להיות ולחיות בדיוק כמו שבא לה, אף על פי שאני בטוח שצעד כזה דורש כמויות ענקיות של אומץ, אפילו כשאת תלמידה טרנסג'נדרית בתיכון באזור המרכז.
לצד השמחה הזאת, הבקשה של אותה תלמידה הציפה בי לפתע תחושת חוסר נוחות שלא הצלחתי לפענח, כי למה בעצם שבקשה כזאת תפריע לי? עברו עוד כמה דקות עד שהצלחתי לפענח מאיפה התחושה הזו מגיעה.
אני חושב כי עמוק בנבכי נשמתו של כל גיי, וגם אצלי, מתגורר הומופוב קטן. ככה יוצא שכמעט כל הומו מגדיר בינו לבין עצמו איפה הוא ממוקם על הספקטרום הרחב שבין גברי ונשי. "הגבריים" בעיני עצמם, מגלגלים לרוב עיניים כלפי כל מי שיותר "נשי" מהם, אבל למה? אולי כי בעיני החברה הישראלית נשיות נתפסת כרעה, תכונה המסמלת פגיעות, אימפוטנטיות ומציגה הומואים כדמות קריקטוריסטית סטריאוטיפית ממנה כולנו מנסים להימנע.
חצי שעה לפני שעמדתי להיכנס לחזרה עם התלמידה החדשה-ישנה, ההודעה שלה הצליחה לטלטל אותי. לקח לי 19 דקות שלמות להתעשת, ובסופו של דבר עניתי לה את מה שאני הייתי רוצה שכל מורה או מבוגר שהיה חלק מעולמי בשנות התיכון היה אומר לי לו הייתי מספר לו שאני גיי: "מהמם ומרגש! מעריץ אותך על האומץ לחיות כמו שבא לך! מעורר השראה בעיניי".
החזרה התחילה, ובאופן מפתיע, לפחות עבורי, הפיל שבחדר היה בכלל עכבר. אני עצמי התבלבלתי פעם אחת בפנייה אליה, ולא הייתי בטוח אם כדאי לתקן את עצמי ולהתנצל או להמשיך כרגיל, אבל חוץ ממני שאר התלמידים קיבלו בברכה את הנערה ונתנו לה את המקום שלה, בדרך הכי נעימה שרק אפשר.
אולי זה קרה גם בזכות כוחה של המוזיקה שהייתה בחדר. כן, זה הולך להישמע כמו קלישאה מעייפת, אבל כשיש הרמוניה בין צלילים, כל שאר הדברים מתגמדים. ברגעים כאלה, לאף אחד לא אכפת מכלום חוץ מהמוזיקה, בטח שלא מלשון פנייה, זכר, נקבה או רבים. בכל זאת, מוזיקה היא לגמרי פאנסקסואלית.
הפעם השנייה בה החיים הפתיעו אותי קרתה הבוקר. ברגעים בהם כתבתי את הטקסט שאתם קוראים, פורסם כי ספיר ברמן, שופטת ליגת העל שהייתה עד לאחרונה מוכרת בשם שגיא ברמן, מתכוונת לעבור הליך להתאמה מגדרית. בניגוד לתלמידה היקרה שלי, שגדלה בסביבה צעירה ומודרנית יותר, שתצליח להכיל ולקבל אותה, ברמן פועלת בזירה הכי אלימה, מיזוגנית והומופובית בחברה הישראלית. במקרה שלה, אפשר רק לקוות שקהל האוהדים הישראלי יצליח להשכיל ולהבין את מה שתלמידי התיכון כבר הפנימו.
כשחזרתי הביתה, הקשבתי למה שהקלטנו בחזרה. עבדנו על "ניצוצות" של פורטיסחרוף, ופתאום שורות הפתיחה הוטענו אצלי במשמעויות חדשות ומרגשות:
"כן אנחנו שניים,
האויב שהוא חבר.
אני זה התחפושת
ובפנים אדם אחר".
יונתן וולפין הוא זמר, יוצר, מורה למוזיקה והמנחה של הפודקאסט המוזיקלי הלהט"בי הראשון "גאה לארח". אלבום הבכורה שלו, "הדברים כמו שהם", צפוי לצאת בקיץ הקרוב.