איזו היסטוריה נהדרת ומשמחת הייתה לנו אמש. כמובן, אני מדבר ההופעה של של ספיר ברמן, אבל ממש לא רק, כי לא רק שעות הפריים טיים של ערוץ הספורט היו גיי פרנדלי. בקשת 12 אסף דיי נתן עוד הופעה מרשימה ב"מאסטר שף", וב"כאן 11" שודר הפרק השישי של התוכנית המעולה "המפקדת", סדרה עם וייב לסבי ביום רגיל, אלא שהפרק המוצלח של אתמול היה כזה יותר מתמיד. מיד אחר כך שודרה תוכנית "בואו לאכול איתי", בה נסעו המשתתפים לארוחה אצל זוג גייז מעוטף עזה לאכול פריקי.
אם יש משהו שאפשר לסמן עליו וי גדול הוא הנראות המופלאה הזו, אבל העלייה של ספיר ברמן לשפוט בפעם הראשונה משחק כדורגל בליגת הייתה הרבה יותר מסתם נראות, היא הייתה ניצחון לקהילה הגאה. המשחק עצמו, בין בית"ר ירושלים להפועל חיפה, אמנם היה שולי בליגה (וגם די משעמם), אבל הוא הצליח להפוך לאחד מאירועי השיא של השנה.
זאת לא הייתה רק הפעם הראשונה שטרנסית שולפת כרטיסים לשחקני כדורגל, אלא גם הפעם הראשונה בה ישבו לצפות במשחק כדורגל של בית"ר ירושלים גם לה פמיליה וגם חברי הקהילה הגאה. אפילו רופאת המשפחה הלסבית של חלק מאיתנו סיפרה שהיא שילמה 67 שקלים לחבילת הספורט, רק כדי לא לפספס את המאורע ההיסטורי. 
הלהט"בים הריעו, בעיקר בבתים שלהם (ותודה לאוהד הפועל חיפה שהפיץ אהבת חינם), והרשתות החברתיות התפוצצו בתמונות של השופטת, בפוסטים שהביעו התרגשות אדירה וגם בכמה ממים ובדיחות די מוצלחות. אבל מה שבלט יותר מכל היו הכותרת של כמעט כל האתרים, שבחרו דווקא להדגיש משום מה את המיעוט הקולני של אוהדי בית"ר שהחליט לשרוק בוז לשופטת אחרי ששמה נקרא במערכת הכריזה. ההתייחסות אליהם הייתה כאילו לא מדובר בקבוצה שמקללת, זורקת חזיזים ושורקת בוז לכל שופט ולכל שחקן על המגרש, כולל אלה מהקבוצה שלהם.
הידיעות אמנם לא כתבו זאת בצורה ישירה - אבל כולן התייחסו לשריקות תוך הקשר ברור לזהות המגדרית של ברמן, בצורה כזו שהציגה את כל אוהדי בית"ר בתור טרנספובים. אבל האמת היא שקל לצייר קבוצת כדורגל שלמה כאלימה, שובניסטית והומופובית, בדיוק באותה הקלות בה ניתן לצייר את כל הטרנסיות כעובדות מין והורסות משפחות - זה פשוט לא נכון. למען האמת, יש אוהדים שיכולים להישבע כי באותו הרגע דווקא הרוב המוחלט בכלל מחא כפיים. 
למעשה, אם יש קבוצה שאי אפשר להאשים בטרנספוביה היא דווקא בית"ר ירושלים. הויאז'ות שביננו עוד זוכרים את ליל האופוריה של 1998. אותו לילה היסטורי בו דגלי הגאווה הונפו לצד דגלי בית"ר בכיכר רבין בתל אביב בחגיגה כפולה משותפת ומשמחת במיוחד - הזכייה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון והזכייה של בית"ר באליפות המדינה.
אני אישית עוד זוכר את קולות השאגה והשמחה של בני המשפחה שלי אחרי שבית"ר זכתה באליפות. קצת אחר כך, דנה קטפה ניצחון היסטורי משלה, ואני חיקיתי את שאגות השמחה שלהם. אבא שלי היה פחות מבסוט מהנציגה בזמנו, אבל גם מאז עברו כמעט שנות דור והמציאות סביבנו השתנתה ללא היכר, זאת למרות התחזקות מסוימת של קולות חשוכים.
בכלל, המיעוט הקולני של אמש מחוויר נוכח המסר והעוצמה בנוכחותה של ברמן בעולם הספורט והכדורגל הישראל. מי יודע, אולי הצעד האמיץ ופורץ הדרך שלה, יגרום לכדורגלנים הגאים בליגת העל לאזור אומץ לעשות את אותו צעד, בידיעה מוחלטת שלמעט מיעוט קולני - הם יתקבלו בזרועות פתוחות, עם לא מעט תמיכה והרבה אהבת חינם. אולי, בזכותם, בעוד שנות דור מהיום, זה לא יהיה מחזה שראוי לכתוב עליו בכלל, כי זה יחזור להיות סתם עוד משחק כדורגל משעמם, בדיוק כמו כולם.