השעה שלוש ורבע בבוקר. הסתנוורתי קשות מהאור הדלוח של חדר בית המלון. רגע, איזה יום היום, ואיך זה שלא בוקר עדיין? מתי בכלל נשכבתי לישון? ולמה אני 3/4 עירום כשמגבת חצי רטובה נמתחת מהישבן שלי לרצפה, ופירורים של צ'יפס שמנוני פזורים לי על כל השערות בחזה?! כמעט עשרים הודעות בגריינדר, שנשאר פתוח ובטח תכף תיגמר לי חבילת הגלישה. אסייאתים, דומיניקנים, אפרו אמריקאים – נדמה שרק צריך לשלוח מיקום ומי שארצה יגיע מיד. כולן כמו גיריות דבש בלילה, אורבות לטרף שלהן.
רבע לארבע? איך חצי שעה באפליקציה חולפת כמו הרצון לפצוח בריצת בוקר. הלילה עוד צעיר כאן בניו יורק, אפילו שיום שלישי היום, נדמה לי. מה אני רוצה בכלל? אני חרמן, או שסתם רוצה לאותת שהגעתי? כבר לא לגמרי זר כאן, אך בהחלט לא מוכר. משהו בעיר הזאת גורם לי להתעורר באמצע הלילה, ואני נשבע שזה לא רק הג'ט לג.
טוב, אז הוא בדרך הנה. שבע דקות אחרי שהתעוררתי. נו, מה אני צריך אותו עכשיו בכלל? עין אחת עוד סגורה לי, בחדר מפוזרות מלא גופיות, מהן הייתי אמור לבחור אחת ולצאת איתה, לפני שהתמוטטתי. אני קם אל המראה ומגלה ח'צקון חדש על המצח, היישר משקית התפוצ'יפס, שכמובן הייתי חייב לקנות לחדר. מה אני עושה איתו עכשיו? אני אבטל!
"I'm on my way". האאא! מאוחר מדי. הוא תכף כאן ואני צריך להתמודד עם הבחירות שלי, בשעה שבכלל אמורה להיות 11 בבוקר, עם כמות המים שנותרו על הרצפה במקלחת ולחפש מקלות אוזניים, החצ'קון לא יפוצץ את עצמו. נקישות עמומות על הדלת. יופי, לא הספקתי כלום.
"משווים בין התמונות לבין מי שעוד רגע אמור להיות חלק מהגוף שלי"
הרגע הזה שהדלת נפתחת והמציאות עומדת אל מול הגוף החצוי. אני כמובן עומד מאחוריה, שאף אחד לא יראה שזו אני פותחת פה את הדלת בתחתונים באמצע הלילה, בלי בושה. הוא מסתנן במהירות אל תוך החדר. אישונים יורדים מעלה מטה, משווים בין התמונות לבין מי שעוד רגע אמור להיות חלק מהגוף שלי. איך הם תמיד מגיעים פה עם מכנס ספורט מאוורר מעל הברך, כזה שגורם לירח להיראות כל כך קטן.
שלום אמריקאי של ארבע בבוקר. הוא מניח את הכובע שהיה הפוך על ראשו על השולחן הקטן. מי אני? מה אני עושה פה? מתי באתי ומתי אני עוזב, למה אני ער עכשיו? אני בקושי יודע לענות על זה לעצמי. סמול טוק מנומס למדי. אני אוהב נימוס סך הכל, הייתי משאיל קצת ממנו לרוטשילד פינת שינקין. אחרי שהבין שאני כאן כדי לעזוב אך גם כדי לחזור, זה מדליק אותו עוד יותר. אני כמובן שואל קצת עליו כדי להסתנכרן איתו. דרך ארץ קדמה לסקס, בניו יורק.
שתי דקות לאחר מכן אנחנו ישובים על המיטה. אני קם ופוסע אל עבר המקלחת המג'ויפת שלי. נזכר שבכלל לא הוצאתי אותו מהמזוודה וחוזר אל תוך החדר. "תיק הרחצה" המשני שלי, שהוא כמו פס-פורט בעיר הזו, בלעדיו לא נכנסים לשום מקום. אני חוזר אל המיטה, תוך כדי שהוא ממשיך לפטפט קצת. ההבנה שהוא גר 40 דקות נסיעה בסאבוויי מכאן, מחלחלת אל עבר צי הבדידות שעומד על המשמר. נתמך בעזרתן האדיבה של כמה צלקות.
הוא כבר הוריד את החולצה. משום מה הרגשתי שהוא הרבה יותר חשוף בלי הכובע שלו. מתקרבים לחיבוק, מנסה להבין מהפטמות הכסופות שלו אם הוא ירצה להישאר גם אחר כך. הידיים החמות שלו משילות ממני כל מחשבה מיותרת שהייתה כאן קודם. פארק מים באוזני השמאלית ואני מתגלץ' במסלול האבובים אל עבר הספלאש הסופי.
ברגע בו פיזרה הרוח את כל העלים מעץ הדעת על הגוף, חוזרת המחשבה ההיא. פעם הבאה, אל תזמין מישהו שחזר ממסיבה בלי לדעת איפה הוא גר. די, תפסיק לחשוב כל כך הרבה תוך כדי התנשפות ותציע לו לשטוף ת'עצמו! – עוצרת אותי גברת הנחמדות הקטנה. הוא מחכה לזרם של המים ואני חושב על מתי הם פותחים שם במקום של הפרנץ' טוסט השמנוני הקרוב. השעה חמש וחצי, גוגל אומר שרק עוד שעה, אבל ידעתי שאם אשאל אותו על זה הוא ככל הנראה ילך ואני אוכל ללכת לישון, או לחכות לאוכל שלי. אחד מהשניים.
"לא תודה, אני חושב שאלך הביתה". זה רק אני או שהיה לו משהו עצוב בעיניים כשאמר את זה? למה בכלל אני מסתכל לו בעיניים בשלב הזה של מערכת היחסים בינינו? האם יש בכלל מקום לרגשות אשם בחדר הזה? אולי אני צריך ולו רק לפעם אחת נוספת להיזכר איך זה מרגיש גם אחר כך? או לפחות להתחיל ממקלחת משותפת, משהו שיזכיר לי קצת קירבה אמיתית.
>> נסו את זה בבית: 9 צעצועי מין מיוחדים ללהט"בים
>> מבט מבפנים: סצנת האורגיות של תל אביב נחשפת
>> "אמרו לי שלא אהיה מרוצה מהתוצאה בסוף הניתוח"
אני מחבק אותו לשלום, רגעים ספורים לאחר שחבש שוב את הכובע. גאד דאם, אני מת לומר לו שיעיף את הדבר המטופש הזה, אפילו את השפתיים הבשרניות שלו זה מסתיר. מסתכל בעינית של הדלת לראות שהוא אכן מתרחק, מחכה עוד חמש דקות ויורד למטה לעשן, תוך כדי שאני מתחמק מכמה אנשים שאני מכיר. השמש מסרבת לעלות בשמיים. קר לי רק באף ובאוזניים בינתיים. איכשהו, הרגליים מובילות אותי לטיול סתווי ברחובות הכל כך מוארים הללו. מנסה להבין האם תכף תהיה זו הזריחה שלי או שאני רק הולך יותר לאיבוד.