טבח ה-7 באוקטובר נתן לכל פלוני אלמוני עם מקלדת את ההזדמנות הנכספת להטיח את השקל שלו על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, והאש הצולבת מסרבת לדעוך כבר חודשיים שלמים. בין הטיעונים משני הצדדים הצליחו להתפלח כמה טייקים מוזרים, ביניהם דיון על האם מעריצים של טיילור סוויפט צריכים לתמוך בישראל או לא. אבל מעל כולם, נושא אחד מצליח לחזור על עצמו פעם אחר פעם ולהפוך לאחת הסיבות העיקריות בגללן מישהו בוחר לתפוס את הצד הישראלי או להתפאר בגאווה בהתנגדות לפעולות ישראל - נושא הקהילה הגאה.
תנועות אוקסימורונית כמו "קווירים למען פלסטין" הפכו למובילות המאבק לגינוי ישראל, וכתגובה להתחזקות התנועה הזו עלה הטיעון (הנכון) שאותם קווירים היו נרצחים בעזה. התחזקות הטיעון הזה הוביל להקמת תנועות כמו "קווירים למען ישראל" והוליד מאמצים הסברתיים רבים שבאים להצדיק את ישראל דווקא מתוך הזווית הלהט"בית. אבל בעוד ש"קווירים למען פלסטין" ו"קווירים למען ישראל" מתווכחים ברשתות מי מצויד ביותר עובדות היסטוריות, נדמה שאף אחד לא עצר לרגע כדי לשאול את עצמו "מה ההומואים האלה קשורים בכלל למלחמה?".
להט"ב הם בדרך כלל בין הראשונים לעמוד בחזית כשזה מגיע למאבקים חברתיים ופוליטיים. פעם אחר פעם אנחנו רואים את חברי הקהילה נושאים את הדגל במחאות המוניות כמו מחאת השחורים בארה"ב לפני כשלוש שנים, צעדות פמיניסטיות כמו "צעדת השרמוטות", ואפילו לאחרונה, במחאות ההמוניות נגד הרפורמה המשפטית בישראל. המעורבות הגאה נובעת אמנם מרצון טוב לתמוך בכל המדוכאים והמוחלשים באשר הם, אבל הפעם צריך להרים את הכפפה ולומר שאין שום קשר בין להט"ב למלחמת "חרבות ברזל" - חלקי הפאזל פשוט לא מתחברים.
בין הטענות בעד ישראל נמצא כאלו המסבירות שהומואים נזרקים מגגות בעזה ונרדפים בגדה המערבית, וכי מדובר בחברה לא סובלנית בכלל ו"המערב הוא הבא בתור" - ולכן צריך לתמוך בישראל. מנגד, הצד הפרו-פלסטיני בדרך כלל יטען כי "אין שום הצדקה לרצח עם", ושהם נאבקים נגד ישראל "המדכאת האיומה".
בזמן שאת הטענות של האויב אפשר להפריך עובדתית די במהירות, שני הצדדים מרדדים את הקונפליקט הנוכחי ל"קרב תרבות" בין התרבות המערבית לתרבות הערבית, והופכים את השיח למה שהעולם המערבי הפך אותו להיות - שיח זהויות. כדי להבין מה משמעות שיח הזהויות בהקשר של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, חשוב שנבחן רק לרגע את אחת התיאוריות ששינו את העולם הליברלי-מערבי והעניקו לו מצפן מוסרי חדש (אך מקולקל) - ה-Intersectionalism, או בעברית: הצטלביות.
במטרה לחקור את הקשר בין סוגים שונים של מערכות דיכוי, שליטה ואפליה, הצטלביות מעניקה מענה שטוען כי כל צירי הזהות המדוכאים לא מתקיימים בנפרד, אלא חלק מאותה מערכת שמדכאת אותם, ולכן הם שלובים אחד בשני. בין מערכות האפליה אפשר למנות מטרייה של סוגי דיכוי שונים, ביניהם גזענות, סקסיזם, מעמדות וכמובן להט"בפוביה.
ההצטלביות אמנם באה במובן מסוים לשלב כוחות ו"לאגד מאבקים", אך בפועל היא השטיחה מורכבויות בקונפליקטים. כעת היא גם הופכת אותנו, היהודים, אשר נתפסים בעיניי המערב בתור "אנשים לבנים בעלי עמדות כוח", למדכא הנורא שעל כל המיעוטים באשר הם להלחם בו, זאת כמובן כדי לקדם את המאבק החשוב מכל - הפלת הממסד הלבן.
לעשות שימוש בקלף הלהט"בי במלחמת ההסברה העולמית לא רק שלא עוזר לנו בקרב, הוא מחזיר את השיח פעם נוספת להצטלביות, ומחזק את הדעה כי הקונפליקט הישראלי-פלסטיני הוא קונפליקט של מדכא ומדוכא - ולא של מדינה ליברלית אל מול ארגון טרור רצחני שכל מטרתו הוא השמדת העם היהודי. כשאנחנו מהמרים על הסוס הלהט"בי אנחנו מהמרים על סוס מפסיד ולא רלוונטי, בטח לא לסיבה האמיתית שבגללה אנחנו במצב מלחמה כבר חודשיים.
סרטונים קומיים על מצב הלהט"ב בעזה ובגדה לא מסייעים למאמץ ההסברה הלאומי, נקודה. ההפך הוא הנכון, משום שסרטונים שכאלה רק מחזקים את העמדה שישראל מגישה "עליונות לבנה ונאורה", וכי קמפיין ההסברה הישראלי-להט"בי כולו בא לבצע דה-הומניזציה לפלסטינים. באותה מידה, זה נכון שישראל המציאה המצאות חשובות כמו הדיסק און קי ועגבניות שרי, אבל הן לא רלוונטיות לסכסוך ומציגות אותנו בתור עליונים, חכמים ומשמעותיים לחברה, בניגוד לערבים הטיפשים, חסרי היכולות והמעוף.
"אני מעדיף להיות במסיבת סירקט בתל אביב מאשר שיערפו את הראש שלי בעזה", אמר הקומיקאי דניאל ריאן ספולדינג, אחד מהקולות המובהקים והחזקים ביותר למען ישראל ברשתות החברתיות בחודשיים האחרונים - והוא צודק לגמרי. אבל עם כל ההומור והאמת שבדבריו, הבדיחה לא נותנת מענה לאלה שטוענים שאנחנו מבצעים "רצח עם", היא רק מציגה את הישראלים הגאים באור שלילי, בתור "פינקוושרים". למעשה, המענה הנכון היחיד נגד הטוענים ל"רצח עם" צריך להיות מאורעות ה-7 באוקטובר, אז בוצע טבח אכזרי ב-1,400 אנשים - יהודים ולא יהודים.
ישראל לא תוקפת בעזה בגלל שאנחנו רוצים להפיץ מסרים מערביים ולהביע תמיכה בלהט"ב המסכנים ברצועה. ישראל תוקפת בעזה אחרי ש-1,400 אנשים, אחינו ואחיותינו, הוצאו להורג באכזריות מירבית, ומתוך מטרה לשחרר את אלה שנחטפו בידי חמאס-דאעש. זאת צריכה להיות הסיבה הצודקת היחידה לפעולות צה"ל במלחמה הנוכחית - ולא העניין הלהט"בי.
אפשר להיות להט"ב ולתמוך בישראל, ואפשר גם להיות להט"ב ולהביע תמיכה בחמאס (ויש המון כאלו, חסר היגיון ככל שיהיה), אבל מידת התמיכה בלהט"ב היא אינה המצפן המוסרי לקביעת עמדה כאשר בוצע טבח אכזרי באנשינו. הקונפליקט הישראלי-פלסטיני עקוב מדם סביב אדמה וקיצוניות דתית, לא סביב מי תומך יותר בזכותם של הומואים להינשא ומי פחות פריווילג על פי תפיסת העולם המערבית. הצפת הנושא הגאה רק מחזירה אותנו למחוזות ההצטלביות, שם מזמן הפסדנו ולו רק משום שאנחנו "לא מדוכאים" בעיניי העין המערבית .
מאמצי ההסברה של הקהילה הגאה המקומית ובעולם בעד ישראל הם ענקיים ומבורכים, אבל הפעם אין צורך לדחוף את חדר המיטות שלנו לקונפליקט הישראלי-פלסטיני. אז בפעם הבאה שלהט"ב פרו-פלסטיניים טוענים שאתם תומכים ב"רצח העם הפלסטיני", במקום לטעון שיורידו להם את הראש תוך שנייה בעזה, פשוט תכתבו להם בחזרה את מילותיה של הזמרת והיוצרת פנינה רוזנבלום: "איפה הייתם ב-7.10?".