>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?

שמרי סגל (צילום: שמרי סגל, צילום ביתי)
שמרי סגל|צילום: שמרי סגל, צילום ביתי
היציאה של אסי עזר נגד הח״כ בארון עוררה בשבוע האחרון סערה פייסבוקית סביב ה-״אאוטינג״. המגיבים נחלקו בין שתי קבוצות, האחת שמיהרה לשלוף את שמו של הח״כ והשנייה שמיהרה לגנות כל רמיזה לעצם העניין. 

תוצאות ישירות של הדיון הזה לא יגיעו במהרה, כנראה, במובן של יציאה פומבית של הח״כ מהארון. אבל לדיון הזה יש גם תוצאות עקיפות, שעדיף לבחון אותן לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, ולברר את השיח הפנימי שלנו כקהילה. כשהדיון על האאוטינג עולה כל פעם סביב אדם ספציפי הוא הופך להיות צר, צהוב לעיתים וחסר תובנות מעמיקות שיכולות ליצור שינוי אמיתי.

בתקופת הבחירות תקף אלי בן דהן את הקהילה הגאה ואמר שתא משפחתי של בני זוג מאותו המין יוביל לחיסול העם היהודי. באותו זמן ניהלתי את קמפיין הגאווה של מרצ בבחירות הכלליות, מיהרנו לצאת נגד האמירה של בן-דהן וערכנו חתונת מחאה מול הרבנות. אבל כשחבר כנסת נשאר בארון ואני חושב שזה פסול, מול מי אני אפגין?

מה שמעצבן הוא שנבחר ציבור שבוחר להישאר בארון למעשה מונע מהציבור להעלות ביקורת. כך נוצר הדיון האלים והנורא כמו זה שהתקיים השבוע ברשת. כשאלי בן-דהן אומר דברים קשים כלפי הקהילה - יש כתובת, יש דיון ציבורי, יש הזדמנות לשנות תודעה. כשחבר כנסת נשאר בארון הוא חוטא פעמיים: פעם אחת בכך שהוא משדר מסר שיש במה להתבייש ושצריך לחשוש מהחיים מחוץ לארון, ופעם שנייה בכך שהוא מונע דיון פתוח ודוחק אותו למקומות אלימים.

בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות אי אפשר למנוע דיון, זה פשוט לא עובד. הדחיקה של הדיון אל מתחת לפני השטח הופכת אותו לאלים ואישי במקום שיהיה רך, מזמין וציבורי. כי הרי איזו אישה שפויה בדעתה תצא מהארון אחרי דיון קשה כל כך כמו זה שהתקיים בשבוע שעבר? איזו אישה שנמצאת בארון תעז להראות את פניה במסיבת לסביות לפני שתהיה בטוחה במאת האחוזים שהיא מוכנה לצעד הזה? למה לנו כקהילה חשוב כל כך להטיל את הפחד זה על נשים ואנשים שתהליך הקבלה שלהם את עצמם לוקח יותר זמן ממה שאנחנו מוכנים לחכות?

אסי עזר כוכב נולד (צילום: פיני סילוק)
התסכול מובן, אבל צריך להפנות אותו למקום אחר. אסי עזר|צילום: פיני סילוק

"אם עליו לוחצים לצאת, מה יקרה לי?"

במקרים האלה אני מחזיר את עצמי לתיכון, לתקופת החיים שבין ההבנה שאני שונה לבין הקבלה שלי את השונות של עצמי. זו הייתה תקופה שברובה חיפשתי דמויות להט״ביות בולטות כדי לנסות להבין איך העתיד שלי ייראה, חיפשתי מודל לחיקוי להיתלות בו. כמה קל יותר היה לי אז אם היו שני חברי כנסת מחוץ לארון כדמויות כאלו. עצם המניעה הזאת מנערים ונערות היא עילה להפגנה מחוץ לבית של נבחר ציבור בארון, שלא לומר עילה לדרישה אמיתית וכנה שמי שנמצא בארון שלא יעמיד עצמו לבחירה מלכתחילה, הנזק הפוטנציאלי הוא עצום.

הפגיעות הגדולה שחוויתי באותה תקופה, האאוטינג שחברים שלי העבירו אותי, גורמים לי לתחושת חרדה בנוגע לנערות ונערים שלא מוכנים עדיין לצאת מהארון. מה יקרה אם שיח מהסוג שהתנהל בשבוע שעבר יעודד את החברים שלהם להתנהג בבריונות דומה? מה יקרה אם השיח הזה יגרום לנער קצת נשי לאמץ מניירות גבריות כביכול מחשש שהחברים שלו יעלו עליו? האם העלבון שנבחר ציבור ארוניסט מטיח בנו מצדיק את האימה שאנו מטילים על נערה שקוראת עכשיו מדור גאווה בעיתון עם חצי עין על הדלת של החדר. נכון, נבחר ציבור לא זכאי לאותה הגנה שזכאית לה נערה בתיכון, זו לא גזירה שווה. אבל הדוגמא האישית שנבחר ציבור בוחר להוות וסוג המנהיג שהוא בוחר להיות הן בחירות שלו, ובסופו של דבר אנחנו כציבור צריכים להחליט אם לבחור בו שוב או לא.

אין תמונה
לחץ בהקשר הזה הוא רע. יציאה מהארון

הדיון חשוב, הדרך מרתיעה

יש לנו גם בחירה על אופי השיח שאנחנו אנחנו בוחרות ובוחרים לנהל. אני מבין את התסכול של אסי עזר, גם אני חווה את אותו תסכול בדיוק. אבל איך יכול להיות שאת הבוס של בן-דהן אסי מזמין לארוחת ערב נעימה, לשיחה מלב אל לב, ואת הח״כ בארון הוא תוקף מעל דפי העיתון? באיזה עולם המהלכים האלה מתיישרים עם ההגיון הבריא? 

הדרך לעודד דמויות ציבור לצאת מהארון היא בהפיכה של המהלך הזה לנון אישיו. את זה אסי עשה בצורה מדהימה ביציאה שלו, את זה עושות קורין אלאל ורונה קינן וכל הדמויות הציבוריות שבחרו לצאת מהארון הציבורי והראו ששום נזק לא נגרם מכך. עוד דרך לעשות את זה היא לתקוף את הבית היהודי, שבכלל מעלים את השאלה האם התא המשפחתי הגאה זכאי להכרה, ולתקוף את ראש הממשלה על השתיקה שלו ולא לנסות לרכך אותם ולפנות לרחמיהם. אני גאה מדי בשביל להתחנן להכרה, ואנחנו כקהילה צריכים להיות חזקים מספיק כדי להכיר בכך שחולשתו של אחר לא מורידה מאיתנו דבר.

במובן מסויים, נבחרי ציבור בארון ונבחרי ציבור להט״בופובים גורמים את אותו הנזק לקהילה. הם מאיימים עלינו באותו מקום שחותר תחת הלגיטימיות שבזהות המינית שלנו. השוני ביניהם טמון ביכולת שלנו לייצר שינוי בעמדות שלהם. בטווח הארוך, אם נתנהל לאור נרות מול הלהט״בופובים\ רוב הסיכויים שלא נשיג שינוי. לעומת זאת יצירת אווירה מזמינה לאישי ציבור להצטרף לגאווה של הקהילה אולי לא תעבוד כלפי אדם ספציפי כזה או אחר, אבל יש סבירות גבוהה שתעבוד כלפי רוב האנשים והנשים שיעמדו בפני ההחלטה לצאת מהארון הציבורי.

שמרי סגל הוא פעיל חברתי וחבר מפלגת מרצ