הסיבה לחיות

בואו נניח עובדה חשובה וכואבת כבר על השולחן, שיעורי האובדנות בקהילת הלהט"ב גבוהים באופן משמעותי משיעורם באוכלוסייה הכללית. מחקרים על בני נוער להט"בים מציגים אחוזי אובדנות גבוהים פי שמונה, סיכויים גדולים פי שש לחוות דיכאון וסיכויים גדולים פי שלוש להתנהגויות מסכנות. בקרב נוער טרנסג'נדר הסטטיסטיקה קשה בהרבה. אצל 40% מהם ניתן למצוא התנהגויות של פגיעה עצמית.

מגפת הקורונה שנכנסה לחיינו לא עשתה עם המספרים האלו חסד, אלא רק החמירה אותם. הבידוד החברתי וחוסר היכולת "לברוח" מהסביבה שאינה מקבלת הביאו לעליה של 5% בכמות השולחים יד בנפשם, כאשר גם מספר חברי הקהילה עלה באופן יחסי. אחד מהם היה חן לנגר ז"ל, שנפצע בפיגוע הירי בברנוער ב-2009 והיה פעיל להט"ב חשוב ומרכזי בקהילה. במקביל, גם המסגרות שמסייעות לנוער להט"בי הצטמצמו ותוכניות כמו "שווים", המסייעת להעצמה והשתלבות של בני נוער מהקהילה הגאה בפריפריה, נמצאות בסכנת סגירה כתוצאה מאי אישור תקציב המדינה לשנה הבאה.

מעל כל זה, מרחפת עננה מאיימת אחרת. לפני שבועיים באחד החופים הקרובים לביתי, זוג גברים הותקף כי הם העזו להתחבק על החוף. מי שמזהה עצמו כחלק מהקהילה, לא יכול שלא לראות זאת כאיום אמיתי, קונקרטי. החרדה מפגיעה אפשרית עולה, המציאות הופכת להיות קודרת יותר משהיתה וההשפעה של כל אלו היא מיידית, ולא פוסחת על איש. ישנה עליה בהיעדר קבלה חברתית שבאה לידי ביטוי בין השאר בבריונות ופשעי שנאה, אך גם בהיבטים ממסדיים יותר, כמו חקיקה של חוקים המפלים את קהילת הלהט"ב.

כדי לשנות את המצב, יש צורך בשינויים חברתיים ופוליטיים רחבים, אבל בינתיים, תפקידנו הוא לזהות מקרים והתנהגויות חריגות ולסייע להפחתת המצוקה הנפשית. כמטפל באומנות, אני פוגש בני ובנות קהילה רבים ושומע מהם על חרדה ודיכאון בשל דחיה מצד המשפחה, שלעיתים מגיעה עד כדי הוצאתם מהבית. אני שומע על מבוגרים שמפחדים להיחשף במקום עבודתם, או שמקבלים מסרים המבקשים מהם להחביא את זהותם המגדרית והמינית. 

השימוש בכלים הייחודיים של הטיפול באמצעות אמנויות מאפשרים למטופל לגשר על הקושי בביטוי מילולי, ועל העדר מושגים שאינם רווחים בתרבות ההטרונורמטיבית בה אנו חיים. באמצעותם, החוויה הפנימית של המטופל נעשית ברורה יותר לו וגם לי. ביחד קל יותר להתמודד ולקדם תהליכים של יציאה מהארון, שבטווח ארוך יש לה השפעה חיובית על איכות החיים ואת ההתמודדות עם המשפחה והחברה.

כאנשי טיפול בפרט וכחברה ככל, האחריות היא עלינו למנוע את ההתאבדות הבאה. תשומת לב לסובבים סביבנו וסיוע לאלה המתמודדים עם קושי ומתן תקווה, הן התרופות המרכזיות לדיכאון. היכולת לעזור לאדם לדמיין עתיד ורוד יכולה להתפתח דרך האמנויות, או באמצעות כלים אחרים שיאפשרו לו לבנות את החלום האשי – זה שבזכותו הוא קם בבוקר.

איתן גילור מילר, מטפל באמצעות אמנויות, מדריך הורים ומדריך מוסמך מטעם יה"ת, מתמחה בקהילת הלהט"ב, בעל קליניקה באזור נתניה