סיפור החיים שלי קצת שונה מכל ילד רגיל. בגיל 14 חיי השתנו בין לילה. 1 באוגוסט, לפני 7 שנים, עוד יום שבת שגרתי לגמרי. התעוררתי בבוקר וישר התחלתי לרקוד. כל כך אהבתי לרקוד, לפרוק את כל האנדרנלין שלי ולהרגיש במשך כמה דקות לפחות כמו בריטני ספירס בלאס וגאס. בערב החלטתי לנסוע לתל אביב. בתקופה ההיא נהגתי לצאת לבלות בעיר הגדולה הרבה. הייתי ילד שנורא קל לפתות.
כבר כשנכנסתי לרכבת אני זוכר איך התחילו להתרוצץ אצלי הפרפרים בבטן. אמא שלי ממש לא התלהבה שאני נוסע לתל אביב, וזה עוד כשטענתי שאני מבלה רק בעזריאלי ולא מעבר. מוזר שדווקא באותו היום משהו נכנס בה והיא לא היתה מוכנה שאלך. משהו עצר אותה. היא התחננה שלא אסע, אבל הרי ילד בן 14 חושב שהוא יותר חכם מכולם, לא? יצאתי בריצה מהבית אחרי ריב סוער שכלל העפת חפצים באוויר. רצתי לתחנת האוטובוס והגעתי לרכבת שעדיין היתה סגורה, וישר עלה לי בראש המשפט של אמא שאשאר בבית, אבל אמרתי לעצמי "נו באמת, איזה שטויות" והתעלמתי. גם כשהודיעו שהרכבת מתעכבת ברבע שעה התעלמתי, כי תל אביב היתה אצלי באותו רגע בעדיפות הראשונה.
אמא שלי מתקשרת ואני מסנן אותה כמו ילד מטומטם בגלל שרבנו. אני מתקרב לתחנת השלום בתל אביב, הרכבת נעצרת ואני מתקשר לליז זכרונה לברכה לשאול איפה היא. אני כבר עומד ברציף והיא צועקת לי על הקו: "אני בתחנת ההגנה". זה היה הסימן הרביעי שניסה להזהיר אותי לעצור ולא ללכת לברנוער באותו ערב. הגעתי לתחנת ההגנה, שם פגשתי את ליז. התקשרתי לחבר שהייתי אמור לישון אצלו בלילה וגם תכננו ללכת יום אחרי לים להשתזף. הוא התעכב אצל ההורים שלו ביהוד, ולנערים בני 14 אין יותר מדי אופציות בילוי אז החלטנו שנלך לברנוער עד שהוא יחזור מההורים.
הכדור ששינה לי את כל החיים
בשירותים של הברנוער אני רואה צל בדלת הכניסה. אני מתעלם כי אין סיבה להתרגש הרי, בטח מישהו יצא או עבר במדרגות. אני ניגש לבר, ליז עם הפנים לדלת הכניסה, ולפתע משהו לא מסתדר לי בעין. אני מסתובב עם הגב לדלת ושואל את ליז: "נזוז?". כנראה שההחלטה הזאת של להחליף כיוון הצילה את חיי. באותה השנייה אני שומע בומים חזקים ובטוח שזה חלום. אני קופא במקום ופתאום מרגיש דקירה בכתף. לא עולה בדעתי שאלו יריות. הרוצח יוצא החוצה לרגע, או לשאול את עצמו "מה אני עושה?" או להחליף את המחסנית. כשהוא חוזר פנימה, אני נשאר קפוא במקום. לא יודע מה לעשות. רעש היריות ממשיך והכדור הגורלי פוגע בי. הכדור ששינה לי את כל החיים.
מצד אחד אני נורא כועס על עצמי - למה לא תפסתי יוזמה? איך לא לקחתי את ליז וברחתי מהדלת של המרפסת החוצה? אבל מצד שני, אי אפשר לשפוט בן אדם במצב כזה. התרסקתי במקום והתחלתי לזחול. הרגשתי את הרגליים ואפילו קצת הזזתי אותם. אני זוכר שכשזחלתי לשולחן הקרוב ונשכבתי על הגב, הנייד שלי צלצל. זאת היתה אמא שלי. הרוצח בדיוק חזר ופחדתי פחד מוות שהצלצול הזה יגמור את חיי סופית. הצלצול הפסיק והרוצח ברח. הייתי בהכרה מלאה כשהגעתי לבית החולים. אני זוכר שבמיון אפילו עשו לי שני צילומים כי הראשון נכשל. איך לא התעלפתי? איך לא איבדתי הכרה עם כל כמות הדם שאיבדתי? רק כשהכניסו לי את האינפוזיה נרדמתי. ראיתי את המוות.
"חבל שלא איבדת גם גם את הידיים"
הקהילה עצמה הפנתה לי גב כי תבעתי את הברנוער. "איך אתה לא מתבייש לירוק לבאר ששתית ממנה?", כולם שאלו, גם העלובים שבעצמם נפצעו והיום, 7 שנים אחרי, פתאום גם החליטו לתבוע. מה קרה? לא מתביישים לירוק לבאר ששתיתם ממנה? תארו לעצמכם נער בן 14 שעבר את האירוע הטראומתי הזה, ואז עוד צריך להתמודד עם גינויים כמו "חבל שלא איבדת גם גם את הידיים" או "חבל שנשארת בחיים בכלל". השנאה שלי כלפי הקהילה בעקבות זה רק גדלה, והמרמור שנוצר בגלל שנאלצתי להתמודד לבד עם הכול גדל יחד איתה.
בינתיים אני מתקשה במציאת זוגיות. לא משנה אם זה גבר או אישה לצערי. מלא נרתעים כי לרובם חשוב "שרירי ומצויד", אבל האופי לא ממש או בכלל לא. לא שאני אומר שאני מכוער, אני אוהב את עצמי כמו שאני ולא הייתי משנה בי כלום (חוץ מאיזה 10 קילוגרמים). היו לי דייטים כושלים בגלל שלא זרמתי ישר למיטה או שלא הרשיתי לבחורים להישאר "לישון" אצלי כבר על המפגש הראשון. אני אולי נראה תמים אבל רחוק מלהיות מטומטם.
נשים וגברים צריכים להבין שהיופי הוא הבל הבלים, האופי קובע את גורלנו. היום אנשים מחפשים את הטפל, לא את הדבר האמיתי. רוב הבנות מחפשות גבר עם רכב ועם דירה, העיקר שיש לו כסף ולא משנה מיהו ומהו, ורוב הגברים מחפשים רק חיצוניות. הם אולי טוענים שהם מחפשים קשר רציני, אבל כשאתה נפגש איתם ומדבר איתם על העתיד הם שותקים או נעלמים. הם מעדיפים למצוא בחור יפה בשביל קשר חד פעמי. אצל הומואים האופי לא באמת משחק תפקיד, הם בדרך כלל מעדיפים את היופי.
בסופו של דבר, מה שבאמת עזר לי לצאת מהדיכאון זאת המוזיקה. בחור בשם דורון אורסיאנו הציע לי לכתוב את סיפורי בקצרה ולהפוך אותו לשיר, וככה נולד השיר "יהיה טוב" שנכתב על ליז ז"ל: "ויש ילדה שלא תגדל, אותה אני אזכור לעד, ואין מי שיחזיר אותה, עם זה אני נשאר לבד". מאז כבר התחלתי ללמוד פיתוח קול והשבוע יצא הסינגל השלישי שלי, "פורץ את הקוד". אני ממשיך ללמוד פיתוח קול ומתכנן לפרוץ הלאה ובגדול. תמיד תזכרו שהשמיים הם הגבול. נכון, החיים ממש לא דבש, אבל אנחנו מנהלים אותם בעצמנו והופכים אותם לאיך שאנחנו רוצים שהם יהיו.
השקת הסינגל "פורץ את הקוד" | יום שישי 2.9 | "לאון", חיפה
>> בן ה-18 נכלא למשך חודשיים - בגלל שהוא הומו