תשע שנים אחרי שיצאתי מהארון, קל לי יותר לדבר על ההומואיות שלי מול חבריי הסטרייטים מאשר להגיע למסיבות של הדרעק או האריסה. זו התחושה שאני חי בה כבר הרבה שנים למרות שאני תל אביבי מן המניין כבר יותר מחצי-עשור.

הסביבה הסטרייטית הפתיעה אותי פעם אחר פעם בנכונות שלה לקבל את מה שבעיניה עלול היה להיתפס כשונה. אבל אני לא תופס את עצמי כשונה. לא מולם - אלו שהיו אמורים לשפוט אותי. התחושה שלי כשונה מציפה אותי במפתיע דווקא במקומות אחרים לגמרי.

אז איפה מסתובב לו ההומו התל אביבי ומרגיש שונה, אתם שואלים? דווקא במגרש הביתי שלו - בתוך הקהילה. מרגע היציאה מהארון אנחנו הופכים לחשופים לביקורת דווקא מבית. לפי ההרגלים והחוויות שלי אדע מהי רמת ההומואיות שלי. האם אני הומו מן המניין, או שמא אני הומו פח? הרבה פעמים נמדדה איכותי כאדם דווקא לפי כמות החוויות השליליות שעברתי, או שלא עברתי, בעת תהליך היציאה מהארון. ימדדו אותי לפי חדר הכושר שאני מתאמן בו, או יותר נכון – לא מתאמן בו, ולפי הז'רגון שאימצתי או נמנעתי ממנו. פעמים רבות בעבר הצביעו על אפלייתם לרעה של הומואים נשיים בקרב הציבור הסטרייטי, בגלל אותן הסיבות בדיוק, אבל מה עם הביקורת הבלתי נגמרת של קהילת הגייז דווקא על עצמה?

יובל אורן (צילום: דודו אביטבול)
"דווקא בתוך הקהילה אין שום סובלנות כלפי השונה"|צילום: דודו אביטבול

הרי איך תדע הקהילה להכיל אותי, אוהד ספורט מושבע של הפועל תל אביב בכדורגל והפועל ירושלים בכדורסל? זה שיוצא למקומות בילוי של סטרייטים, רחמנא ליצלן, ועוד מבחירה? הבחור עם הטעם הלא משובח במיוחד בבגדים, וכנראה שגם בגברים? בעולם שפוי, הייתי מתויג כגבר טיפוסי. מהסוג שמגדל כרס בשלב כלשהו בחייו, ומייצר גרעפסים מול שידורי הספורט בטלוויזיה. בקהילת הגייז - אני הומו פח. כזה שהמשטרה הגאה של הקהילה מנסה לעצור כבר זמן רב ללא הצלחה.

באתרי ההיכרויות השונים לא פעם ולא פעמיים דאגו כל מיני "נשמות טובות" לעדכן אותי בקריטריונים של סף הקבלה לאותה קהילה. דחו אותי, ולפעמים גם בגסות אמיתית, בטענות שאני רציני מדי, גבוה מדי, לא חטוב מספיק, לא קיצוני מספיק בכל מה שקשור להעדפות שלי במיטה, בקיצור, כמו שאמרתי – הומו פח.

הגדיל ראש אחד הבחורים שפנה אליי באטרף ועדכן אותי בכך שכלל לא התכוון לצאת איתי, אבל אם צריך הוא מוכן, טוב לב שכמותו, לתת לי את מספר הטלפון של אמריקן לייזר כדי שאוכל להיפטר משיער החזה שלי. איך אתחיל בכלל לענות לו שאני לגמרי חי בשלום עם החזה השעיר שלי, ועם החולצות הגזורות שאני אוהב ללבוש שמבליטות את סממן הגבריות הזה שלי? אני מעדיף להיות הומו פח ושעיר, אבל כנראה שאותו זה עניין מעט פחות.

חבר אחר שלי ניסה בכל דרך אפשרית לסחוב אותי למסיבות הגייז הלוהטות של העיר, ממסיבות כיתה ד', האפטרים באומן, ימי שני בלימה לימה, ועד הסאונה והביף – לכולם סירבתי, הרי כל מי שמכיר אותי יודע שבכל רגע נתון אעדיף לשבת בבר השכונתי עם החברים "הרגילים" וכוס האלכוהול המועדפת עליי. אבל בשבילו הייתי "סטרייט וואנאבי", ההומו שלא משחרר, שלא מרים, הפארטי פופר. הסולידיות הלכה לעולמה, וכולנו איבדנו את הזכות לדבוק בה, ומי שנאחז בגוויה – ובכן, הוא הומו פח.

נדמה לי שחצי מאוכלוסיית הגייז בתל אביב יצאה מאותו פס ייצור, כולם נראים אותו דבר, לפי אותו קוד לבוש ומראה. חבל שאותם אנשי פס-הייצור לא מצליחים להכיל את מי ששונה מהם, גם אם על פני השטח הוא סטנדרטי לחלוטין. את תחושת הדחייה הזו מעולם לא קיבלתי מחבריי הסטרייטים, אלא מאנשי הקהילה בלבד, ויש בתחושה הזו הרבה חוסר אונים.

לתחושתי, אחד הקשיים והמכשולים הגדולים ביציאה מהארון הוא דווקא השיוך האוטומטי ל"קהילה". במרכאות כמובן, הרי מהי בכלל הקהילה? מה בדיוק מאגד או מאחד אותה? מי מוביל אותה? אני לא חש חלק מאותה קהילה מדוברת. אני חי את חיי גם בלי להסתתר תחת שמלתה בחיפוש אחר הגנה ראויה. הרי היתרון המובהק שהיה אמור להיות בקהילה, והוא להגן על חבריה, מתבטל ברגע שמתבררת האמת שדווקא בתוך הבועה הקהילתית מתחולל לו מחול שדים של ביקורת ושיפוטיות בלתי נגמרת.

נדמה לי שלאף אחד כבר לא ממש אכפת אם אני הומו או סטרייט, אבל רוב הגייז ישמחו לעדכן אותי אם אני הומו טוב או הומו פח. ובכן, כמו שאמרתי, אני הומו פח. מגה פח.

אם אתם חושבים שזה אבסורד, אתם לגמרי צודקים. המקום שבו אני אמור להרגיש הכי בטוח שיש להיות מי שאני, הפך למקום שבו אני נתון לביקורת ללא הפסקה. מצב מתסכל מאין כמוהו. חבר יקר אמר לי לאחרונה, ובצדק: "ההחלטה לא ליישר קו היא לא קלה, וככל הנראה תגרור אחריה בין היתר גם תגובות שליליות". הזוי בעיניי שכהומו, המאבק הגדול ביותר שאני לוקח בו חלק הוא על זכויותיי לחיות את חיי דווקא מול הקהילה שהייתה אמורה להכיל אותי, לחבק אותי ושאוכל להיות בה מה שארצה בלי להיחשב להומו פח.

קשה לי להבין באיזו זכות אנחנו מבקשים מכולם לקבל אותנו, למרות השונות שלנו, כשבסופו של דבר דווקא בתוך הקהילה אין שום סובלנות כלפי השונה. כדי שנוכל לדרוש שיוויון זכויות וקבלה מוחלטת, עלינו קודם כל לקבל זה את זה. ובכן, קהילה יקרה, מי בדיוק הומו פח פה, אני או אתם?