אז איך עבר עליכם השבוע?
אם אתם מרגישים מתוחים, חרדים, רגשיים, לחוצים ובאופן כללי על הקצה, אתם באמת לא לבד. השנה וקצת האחרונה באמת לא הייתה טיול בפארק וישראל מדלגת בין אסון אחד לאחר זה זמן מה. למרות זאת, בימים קשים ומורכבים אלה, גם תחת איומי הטילים אשר מרחפים מעל כל עיר ועיר במדינה, יש מי שממשיך לתכנן את אירועי הגאווה כאילו אין מלחמה בעולם, וכאילו הקהילה הגאה בישראל היא לא חלק מהחברה הישראלית כולה.
רגע, אבל זאת לא רק המלחמה, אלה גם כל האירועים שקדמו לה - האסון הנוראי בהר המירון שגבה את חייהם של 45 אנשים ועוד לא הספקנו לעכל ולנתח ולמצוא את האחראים, המשבר הפוליטי העמוק ביותר שידעה המדינה שעוד יגרור אותנו לבחירות חמישיות, ועוד לפני כן, למקרה ומישהו שכח, מגפת הקורונה.
אז נכון, יש קיוסקים שכבר לא כל כך מקפידים על מסכות ולפחות פעם אחת ביום אנחנו יוצאים מהבית או המשרד ושוכחים אותה מאחור. אבל למרות אווירת האס"ק, היא עדיין כאן. אולי לא ברמות התחלואה, אבל את ההדף שלה על החברה הישראלית אנחנו עוד נרגיש. למי שצריך תזכורת, בחודש יוני יופסקו תשלומי דמי האבטלה לעשרות אלפי מובטלים שעוד נותרו מהמשבר והעול הכלכלי על הערים בפריפריה רק הולך לגדול. 
אגלה לכם סוד - בסוף השבוע שאחרי האסון הקשה שהתרחש בל"ג בעומר בהר מירון, היו אמורות לצאת כל ההכרזות החגיגיות - מצעד הגאווה בתל אביב יתקיים כרגיל, עשרות מסיבות ענק ירימו את תל אביב ועוד אינסוף אירועי גאווה יערכו בכל הארץ.
גם אני, בתור עורך ערוץ הגאווה היחיד בכל כלי התקשורת הגדולים בישראל, הייתי מאושר ונרגש, אחרי שחיכיתי בדיוק לרגע הזה במשך חודשים. ביליתי שעות בשיחות עם גורמים כאלה ואחרים כדי לוודא את כל הפרטים והאייטמים החגיגיים כבר היו מוכנים לפרסום. הדבר היחיד לו כולנו חיכינו היה אישור רשמי של המשטרה, אבל הוא מעולם לא הגיע. במקום זה, התחלנו לספור מתים.
ישראל עוד לא התחילה ללקק את הפצעים, אז אף אחד לא התכוון לצאת בהכרזות חגיגיות. כולם המתינו לימים רגועים ושקטים יותר, לרגע שבו מהדורות החדשות ישובו לאכול את הראש על המשבר הפוליטי. אבל גם הימים האלה לא הגיעו. מדינת ישראל נשאבה למערכה נוספת מול ארגון הטרור חמאס והרחוב הישראלי החל לבעור. יותר מאלף רקטות שוגרו לעבר ישראל ולהקות של פורעי חוק אלימים השתלטו על הערים המעורבות. בטלוויזיה משדרים רק חדשות כבר שבועיים ואפילו שידור האירוויזיון נחתך לראשונה לקראת סופו עקב מטח טילים כבד על ישראל. התקווה לקיץ צבעוני ושמח, שיכפר על השנה שעברה, נעלמה, ובמקום זאת - נפלה עטרת ראשנו.
מצבה של המדינה היקרה שלנו לא נראה טוב בשנתה ה-73. הפילוג והשסע בין האוכלוסיות רק גדל, אסון רודף אסון, וגם אם הפעם הצלחנו בנס להתחמק ממלחמת אזרחים, כולנו יודעים שהיא עדיין אופציה קיימת - צריך רק אדם אחד שידליק את הגפרור הזה וישליך אותו לאש. נדמה שמה שהחברה הישראלית צריכה יותר מהכל בימים אלה הוא חשבון נפש - לא אירועים גרנדיוזיים.
אבל למרות כל המרה השחורה הזו, בעוד שבועיים וחצי עתיד להתקיים מצעד הגאווה בירושלים, במתכונת מעט שונה - הפנינג פתיחה וצעדה במסלול המסורתי. במקום במות סיום, המשתתפים יתפזרו ויוכלו לצפות ברשתות החברתיות במשדר גאווה חגיגי.
שבוע לאחר מכן, ב-11 ביוני, היה אמור להתקיים לכאורה גם מצעד הגאווה בתל אביב, אך אם נסתמך על "שמועות", יש כוונה לדחות אותו ל-25 ביוני (במקרה הזה, שמועות הן דרך להפיץ מידע מבלי לצאת בהכרזות רשמיות בתקופה רגישה). לצד זה, סצנת חיי הלילה של תל אביב לא עוצרת לרגע ובונה ליין אפ משוגע של מסיבות. אני האדם האחרון שיגיד לא לחגיגות האלה, בטח ובטח לא בימים בהם כולנו מחפשים סיבות לשמוח, אבל שמעו חברים - יכול מאוד להיות שגם הפעם זה פשוט לא מתאים.
בשנה שעברה בוטלו אירועי הגאווה בגלל מגפה שהשתוללה בכל העולם, אז כולנו נדרשנו למאמץ משותף כדי למגר אותה. הקורונה אמנם כמעט נעלמה לחלוטין מחיינו בישראל אבל מגפה אחרת עדיין משתוללת בחוץ והגיעה לאחרונה לשיא חדש - מגפת השנאה, וגם היא דורשת תשומת לב מיוחדת של החברה הישראלית וטיפול כירורגי, לא פחות מהנקודות האסטרטגיות של חמאס ברצועה. 
נכון, בסופו של דבר אנשים רוצים לחיות, זה ברור. בתל אביב גם תמיד רקדו לצד טילים, זה חלק מהקסם של העיר וגם הצד השפוי בה, אבל יחד עם זאת אנחנו חייבים לזכור שהקהילה הגאה היא חלק מעם ישראל, אז לא יקרה שום דבר אם נביע קצת יותר סולידריות עם המצב, נמצא דרך למתן את האירועים ולדחות את החגיגות הרשמיות למועד מאוחר יותר.
הרי לא סתם לא יצאה עד עכשיו אף הודעה רשמית על קיומם של אירועי הגאווה. גם הפעילים הנלהבים ביותר יודעים עמוק בתוכם שזה לא זמן מתאים לחגיגות הדוניסטיות. מדינת ישראל שקועה עמוק בבוץ - פוליטי, חברתי, כלכלי ובטחוני, וכל הפנינג צבעוני יכול להתפרש רק בתור ניתוק מוחלט מהמציאות ויביא לביקורת חריפה נגד הקהילה, גם כזו שלא נובעת אוטומטית מבורות. לאלו מכם שיגידו שגם בשנים בהם ישראל הייתה רווית פיגועים מצעד הגאווה צעד, כדאי לזכור שאותם איומים ומעשי טרור באו על ישראל מבחוץ. הפעם, הבעיה שלנו היא לא רק חיצונית - היא בעיקר פנימית.
קהילת הלהט"ב הישראלית היא חלק בלתי נפרד מהחברה, וככזו - היא חייבת להביע סולידריות עם החברה החרדית, תושבי הדרום וחיילי צה"ל ולדחות את כל אירועי הגאווה הראוותניים לימים טובים יותר, בהם נוכל לשמוח ולחגוג אהבה וקבלה באמת, ולא חברים, דחייה של שבועיים לא תספיק. 
"כשאומרים מצעד הגאווה בתל אביב יודעים במה מדובר", אמר לי גורם בכיר בעיריית תל אביב, בימים בהם השיח סבב סביב השאלה אם המצעד יצא לדרך עם או בלי סיוע של העירייה. הוא צדק. איך אפשר לצאת לדרך בלי האפשרות להזמין את אחיותינו ואחינו הגאים מכל רחבי העולם, שיגיעו בשמחה לתמוך באחת הקהילות החזקות בעולם, באחת מערי הבירה הלהט"ביות של העולם? אבל בימים כאלה אין מקום לצעדות המוניות, אין חשק להפנינג צבעוני עמוס בהופעות ואין צורך במסיבות ענק מנקרות עיניים, שרק יסמנו את הקהילה הישראלית כקהילה מנותקת שתקועה בתוך התחת של עצמה.
למרות זאת, אי אפשר לשכוח שהקהילה הגאה עודנה נאבקת על הזכויות שלה בישראל. למרבה הצער, לא יהיו זכויות כאלה אם לא תהיה מדינה, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להשקיט את עצמנו לחלוטין. מצעדים ומסיבות ענק אולי לא ראויות בימים אלה, אבל יש לנו חובה להשמיע את הקול שלנו, לקרוא בקול גדול למען שוויון זכויות ונגד השנאה והאלימות, בפורמט שיכבד את הימים המשוגעים האלה - דוגמת עצרת מחאה אמיתית שתכבוש את כיכר העיר. את החגיגות האמיתיות נוכל לדחות לימים רגועים יותר. תאמינו לי, חם ומגניב גם בסוף אוגוסט, ואולי עד אז, לכולנו יהיה קצת יותר מצב רוח. כל עכבה לטובה. 