"בהתחלה ניסיתי להכחיש, חשבתי שזה חד פעמי, אני בטח 'אתיישר'"

אמנם יצאתי מהארון בגיל 16, אבל יש הקדמה לסיפור. הסיפור שלי מתחיל בגיל ארבע וחצי כנראה. הייתי הילדה הראשונה בגן שיש לה משקפיים. זה ממש לא היה אופנתי באותה תקופה, וכבר אז גיליתי את הכוח במילים ואת הפחד להיות שונה. כשעליתי לכיתה א' הייתי טום-בוי לגמרי. היו לי רק חברים בנים, שיחקתי כדורגל, התחלתי ללמוד קרטה, כל מה שעניין אותי זה לרוץ בחול ולספור סימנים כחולים ברגליים. תמיד הרגשתי אחרת, לא מחוברת, לא שייכת.

>> הפכי נטייתך מיד? שאלי אותנו כיצד!

>> "יהודי לא יכול להבין מה טרנסג'נדר ערבי עובר"

בגיל 13 התחלתי לכתוב. לא ידעתי שאני יכולה לכתוב, פשוט הרגשתי שיש לי כל כך הרבה מה להגיד ואין לי למי להגיד. גם כשהיה למי, לא תמיד היה לי אומץ ולא תמיד ידעתי בכלל מה אני רוצה להגיד. סוף סוף מצאתי מקום שהוא רק שלי ואני מרגישה בו נוח. כמה חודשים אחרי התבשל בי הרעיון - אני צריכה להלחין את מה שאני כותבת. השאלתי גיטרה מחבר לכיתה, והייתי מנגנת שעות לבד בחדר מול המחשב. מקללת את המסך כשאני לא מצליחה לעשות אקורד מסוים או פורטת בהתלהבות, כשהצלחתי לנגן שיר חדש.

אני זוכרת את ההתרגשות מהשיר הראשון שהלחנתי. הקלטתי אותו ישר, והתחלתי להוסיף קולות ולבנות עיבוד. הרגשתי שיש לי משמעות, אני יוצרת מוזיקה. כשיצאתי מהארון, המוזיקה קיבלה תאוצה. קצת לפני גיל 16 התאהבתי לראשונה בבחורה. אני זוכרת את הדרך אליה, השביל הפסטורלי באמצע העיר, איך הגוף שלי בער מציפייה. האהבה היתה גדולה וקצרה והכאב גדול ואינסופי. הראש שלי היה מפוצץ במחשבות - מה יש לי? למה אני חייבת לעשות ההפך? למה אני לא יכולה להיות רגילה כמו כולם? בהתחלה ניסיתי להכחיש, חשבתי שזה חד פעמי, אני בטח "אתיישר".

ואז הבנתי שאני כנראה, נו, המילה הזאת, לסבית

אחרי מספר חודשים הכרתי מישהי חדשה, ואז הבנתי שאני כנראה, נו, המילה הזאת, לסבית. המילה הזאת הפחידה אותי וכמה שפחדתי, המוזיקה נתנה לי כוח. לא הסכמתי להסתתר, כמו שהייתי רגילה, להסתיר את מה שאני מרגישה, מה שאני חושבת, מה שאני רוצה. הפעם הלכתי עד הסוף עם התחושות שלי.

את הלילה שבו סיפרתי להורים שלי אני זוכרת היטב. זה היה שישי בערב, במקביל התכתבתי בתוכנת מסנג'ר עם מי שהייתה אז זוגתי, כתבתי לה שאני הולכת לספר להם שאנחנו ביחד. עדיין לא הייתי בשלה להגיד בקול רם את המילה "לסבית", והסיטואציה הייתה פחות או יותר ככה: צעדתי לסלון בראש מורם וקול רועד, כמו באיזה סרט, ואמרתי: "אמא, אבא, מיכל (שם בדוי) ואני ביחד".

שקט של כמה שניות. מבט מאבא, מבט מאמא. אני נשארת לעמוד וחושבת לעצמי: מה? שום דבר? לא כעס? לא בכי? אמא זורקת לעברי "יופי, היא ילדה חמודה", אבא נשאר מרוכז בטלוויזיה. במהלך החודשים שלאחר מכן, היה לי מאד קשה. אני זו שלא קיבלתי את עצמי בזמן שהחברים והמשפחה קיבלו אותי בזרועות פתוחות.

המוזיקה הייתה לי מפלט ועזרה לי להכיל את המערבולת בתוכי. הייתי כותבת בלי סוף, מקליטה שירים על בסיס יומי, מפרסמת אותם באתר "במה חדשה" – שם גם ספגתי ביקורות קשות מחבריי לתיכון, כולם בעילום שם. הם כתבו שהשירים שלי נוראיים ושאני לסבית מגעילה, פחות או יותר.

שום דבר לא עצר אותי, התחלתי ללכת לאיגי (ארגון נוער גאה) בקריות שהיה לי לבית, משם המשכתי לעשות שירות לאומי במרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב. הייתה לי הזכות להופיע במצעד הגאווה בירושלים בשנת 2010, לצערי לא מנסיבות טובות אלא כי כתבתי שיר בעקבות הרצח בברנוער ולזכר ניר כץ ז"ל והופעתי איתו שם. כל החוויות האלו העצימו אותי והפכו אותי לאישה שאני. אוטוטו בת 27. סוף סוף מקליטה את האלבום הראשון שלי ומוציאה אותו לעולם, וכך יוצאת אני בעצמי לעולם. חזקה ומוכנה יותר מאי פעם. לא מפחדת להשמיע, לא מפחדת ליפול, לא מפחדת להצליח. מוכנה להתמודד עם מה שהעולם מביא לי ועם מה שיש לי לתת לעולם.

מופע ההשקה לאלבום של נוי יתקיים ב 13/4 בתיאטרון תמונע

>> אנחנו יכולים לנחש באיזה סוג פורנו אתם צופים

>> כשמפיק האירוע הוא גם החתן: החתונה הגאה של אורן ודביר