מהרגע הראשון שהחלטנו להקים משפחה בישראל ועד הרגע שבו החזקנו את ניל, שבא לעולם לפני קצת יותר מחודש, בן זוגי אלירן ואני לא נחנו לרגע. זה לקח שלוש שנים של עורכי דין, רופאים, מרפאות, חוזים ועוד חוזים ולא מעט כסף. מאות אלפי שקלים. שלוש שנים של המתנה, של תקוות ואכזבות, שכולן התנקזו לרגע הזה. ניל נולד לעולם שונה לחלוטין מהעולם שהאבות שלו הכירו כל חייהם. מאורעות ה-7 באוקטובר שינו את כל מה שידענו, ואנחנו בכלל היינו רחוקים מהבית כשכל העולם התהפך. בעצם, אפשר להגיד שאנחנו עושים היום את הצעדים הראשונים שלנו במציאות שלא מוכרת לנו בכלל.
אני יודע שאנחנו שני גברים, שאני לא אמא ולא ילדתי את ניל פיזית מהגוף שלי, אבל הרגשתי את הלידה. ברגע שיצא לאוויר העולם מרחמה של היילי, הפונדקאית שלנו, ונחת היישר על החזה שלי, הרגשתי חשמל מתפוצץ לי בגוף, מעיר את כולו. הנשימות השתנו וירדו לעומקים שלא הכרתי בריאות שלי. התודעה התרחבה, העיניים שינו מבט. אנשים אחרים לא יראו את זה, אבל אני מרגיש את זה - שינוי משמעותי בגוף ובראש, אבל בעיקר בלב.
אנחנו מלווים את ניל במסע חייו כבר חודש, ואפשר להגיד שאנחנו הורים "לא משחררים". אולי זה בגלל שהוא אוצר שחיכינו לו שנים, אולי בגלל המלחמה, ואולי כולם ככה עם הילד הראשון שלהם. אולי זה בכלל בגלל שהוא נולד כל כך רחוק מכאן, בדאלאס, כשאין איש סביבו שמוכר לנו. רק הוא ואנחנו בארץ זרה.
בלילה הראשון האחיות שאלו אם אנחנו רוצים להשאיר אותו בתינוקייה ולנוח, אבל החלטנו להישאר יחד. היינו מלאים בחרדות לעצם קיומו. שני יהודים הומואים בארץ זרה. מי יודע מה חושבים עלינו ומה עלול לקרות. אולי כי ראיתי במחלקה אחות מוסלמית. היא כנראה מלאך, בכל זאת עובדת במחלקת יולדות, אבל המחשבה שאולי היא נגדנו או אפילו הייתה בהפגנה באותו שבוע נגד ישראל לא עזבה. אולי ואולי.
החרדות לא נתנו לי רגע של מנוחה. אפילו כשיצאנו מבית החולים העדפתי להשאיר את הצמידים המזהים שהיו לנו על היד, שיהיה. לפני אותה שבת איומה דאגתי שיסתכלו עלינו מוזר כי אנחנו שני גברים שמסתובבים עם עגלה, וכמה קטנות היו הצרות שלנו אז. כשנכנסו לדירה ששכרנו באזור גיי פרנדלי בעיר, לא היו איתנו לא ההורים, לא האחיות ולא החברות. לך תתמודד - רק אנחנו וניל. הכל גילינו לבד. היה מפחיד ומקרב, כי בחוץ העולם נשרף ואנחנו שומרים עליו - יש לו רק אותנו. 
הברית, הצמיד והעדה מבארי
את ברית המילה ערכנו לניל בבית הכנסת הרפורמי המקומי ומי שערך את הטקס היה לא אחר מאשר הרב מייקל לואיס. "היי, נעים להכיר אתכם, אני מייקל לואיס, הרב - לא השחקן", הוא אמר לכל מי שפגש אותו בהומור. למייקל לא הפריע שאנחנו זוג גייז, וגם לא לבית הכנסת, כולם נתנו לנו להרגיש בבית. אני אולי בא מבית דתי, אבל הממסד הדתי ירק אותי החוצה כי אני הומו. אני יודע שאלוהים אוהב אותי, ושם לראשונה מזה זמן רב הרגשתי שוב נוח בדת.
האורחים היחידים בברית היו שירי ורונן, חברים ישראלים שגרים בדאלאס, והיילי, הפונדקאית שלנו, ומשפחתה, שעבורם זו הפעם הראשונה שלהם באירוע ברית מילה, על אף שכולם עברו אחת שכזאת. הם היו הדבר הכי קרוב למשפחה שהיה לנו שם וזה הרגיש כל כך טבעי לכלול אותה. אחרי הכל, היא גידלה את ניל תשעה חודשים, והגיוני שתלווה אותו גם פה. 
אירוע מרגש נוסף היה הטבילה במקווה המקומי, כדי לגייר את ניל ולהפוך אותו רשמית ליהודי בישראל. ילדים שנולדים להליך פונדקאות בחו"ל, ולא רק לגייז, לא נחשבים יהודים, גם אם הביצית הגיעה מאישה יהודייה. גיור לתינוקות כולל טקס מרגש של טבילה על ידי שני ההורים אל מול שני עדים יהודים, והרב. בגלל ששירי ורונן לא היו פנויים, הרב לואיס הביא עדים משלו, אחת מהן במקור מקיבוץ בארי. על קירות המקווה היו תלויות תמונות החטופים, ולרגעים נראו פניה כאילו היא עדיין שם, למרות שהגיע לדאלאס הרבה לפני ה-7 באוקטובר. הנוכחות שלה הייתה מתנה: הרגשנו קרובים, הרגשנו נוכחים. בלב שמח, בראש עצוב.
עד שכף רגלי לא דרכה בישראל, לא הצלחתי לשחרר, וזה לקח כמה שבועות. אפילו בטיסה לניו יורק ישבו בשורה איתנו זוג נשים מוסלמיות מכוסות מכף רגל ועד ראש, ואני הייתי דרוך כל הטיסה. רוב הסיכויים שלא ממש עניינו אותן, אבל אני הייתי דרוך, חושב ומתכנן את צעדיי אם אחת מהן תעשה במקרה תנועה מוזרה. ראיתי את עצמי קם וחוסם בגופי את המעבר, בזמן שניל ישן בידיו של אלירן. כל כך דאגתי לגורלו של הגוזל התמים הזה, שעוד לא יודע שיש כל כך הרבה אנשים שלא אוהבים אותו רק כי הוא יהודי, ישראלי.
רק כשהגענו לבית בארץ הורדתי סוף סוף לניל את הצמיד שקיבל בבית החולים. אתה סוף סוף בבית, ואפשר להפסיק לדאוג שמישהו יפריד בינינו. את הצמיד שעלי השארתי עד היום והוא החליף את כל התכשיטים האחרים. הוא קצת מחובר לי ללב ומזכיר את המסע העוצמתי שעשינו, ואני לא מוכן להוריד אותו.
"תוציאי אותו, או שנוציא לך אותו עם מלקחיים"
ניל נולד לזוג הורים הומואים יהודים בעולם אנטישמי ולהט"בופובי, עולם גדול שנגדו מבלי שהכיר אותו בכלל. המחשבה הזאת מכבידה מאוד על הורה צעיר שמקבל אחריות שכזאת לידיו, לשמור על יצור חסר ישע מכל רע. בזמן שניל ישן לידי על הספה, על הבטן, אני צופה בחדשות שנראות כמו סרט אימה מתמשך, שובר קופות הוליוודי שמוקרן 24/7 שעות בסלון שלנו ואנחנו בתפקיד הראשי.
כשאני צופה בסרט האימה הזה אני מבין שהייתה לי זכות להיות תמים רוב חיי. עזבנו את רוסיה כשהייתי בן 7 ועד אותה שבת ארורה לא ידעתי מהי בכלל אנטישמיות. לא הרגשתי אותה. ההורים שלי נתקלו בה לא פעם וחיו לצידה, ואת כל המשא הכבד של האחריות והדאגה שאני מרגיש עכשיו, הם הרגישו כלפינו תמיד, או לפחות עד שעלינו ארצה.
אמא שלי סיפרה לי שהלידה הייתה הרגע שהיא הבטיחה לעצמה שהילדים שלה לא יגדלו ברוסיה. היא הייתה אמורה ללדת אותי אצל רופא יהודי מוכר בעיר, אבל כמה שבועות לפני שבאתי לעולם אותו רופא נשלח לכלא, משום שעזר לנשים להפיל בסתר, דבר שהיה בניגוד לחוק באותה התקופה. האחיות במחלקה עברו חקירות ועל המחלקה כולה החל מעקב צמוד. היהודי הביא עליהן צרה. זאת אולי הייתה הסיבה האקראית לשנאה, אבל היא הייתה שם גם קודם.
הלידה שלי הייתה קשה. במשך זמן מה הייתה תקוע, ולעיתים היה נדמה שאמות שם - בשער היציאה. זה היה אחד הרגעים הכי טראומתיים של אמא שלי, אבל לא בגלל הלידה עצמה, אלא בגלל הצעקות של האחיות. "תדחפי את היהודון המסריח שלך החוצה כבר!", הן צעקו עליה. "תוציאי אותו, או שנוציא לך אותו עם מלקחיים". 
אמא שלי, שלא קיבלה משככי כאבים ונאנקה מכאבי תופת, נבהלה כל כך מהמילה "מלקחיים", שהיא צרחה במלוא ריאותיה ודחפה אותי החוצה, קורע בדרכי את גופה. כששמעה אותי בוכה, היא הבטיחה לעצמה שבקרוב היא תשאיר את רוסיה והאנטישמיות מאחוריה. ואיזו סגירת מעגל עצובה זו - אמא שלי הביאה אותי לעולם אנטישמי, ואני הבאתי את שלי לכזה.
וניל לא יודע מכלום, למרות שיש לו פרצוף מאוד רציני וזה נראה שהוא כל הזמן חושב. אלירן ואני הורים שוויוניים ועושים הכל ביחד. בלילות אלירן במשמרת עד 4 בבוקר, ואני מיד אחריו. ובכל זאת, כשהוא מתעורר, שנינו קמים. אחד מאכיל והשני מנמנם, מאזין לניל אוכל בתאבון רב. האתגרים הגדולים ביותר שלנו בימים אלה הם להוציא גרעפס וגזים, השטן בהתגלמותו, אבל אחרי שהוא נרדם אנחנו נושמים לרווחה וצוללים מחדש למלחמה ולעולם שלם של שנאה כלפינו.
אבל אנחנו ננצח. ננצח בשביל ניל, היהודי החדש, ואולי אותה סגירת מעגל עצובה תהפוך לסגירת מעגל של תקווה. כמו שההורים שלי השאירו את האנטישמיות מאחור והגיעו לישראל, ניל נולד כעת לעידן חדש של ישראליות, עם מאוחד שמבין עכשיו שכל מה שיש לנו בעולם הזה זה רק אחד את השני ואת המדינה הזאת.
אני יכול להאמין שניל יגדל לדור שיעמוד מלוכד ואיתן מול העולם. מלח הארץ. והוא חזק, הוא ילד יהודי ישראלי קטן וחזק. כבר בדקות הראשונות שלו, כשהיה על החזה שלי, הוא דחף אותי ממנו עם הידיים הקטנות שלו ושינה תנוחה עם הראש לצד השני. כי ככה בא לו. הוא נלחם על שלו והוא לא יפסיק לעולם. אז אולי אני צריך לדאוג לו קצת פחות, כי הוא ידע איך להתמודד עם העולם הזה ולנצח אותו. אחר כך, הוא יצליח ללמד אותי איך לשחרר.