בגיל 13 יצאתי מהארון כביסקסואלית ולאחר מכן כלסבית. בגיל 14 וחצי התחלתי להתלבט במגדר שלי והחלטתי להתייעץ עם חברה טובה שתמכה בי והתחלתי להרגיש דיספוריות מגדריות (מצב שבו אדם חווה חוסר נוחות או מצוקה, הנובעים מחוסר התאמה בין המין הביולוגי שלו לבין הזהות המגדרית שלו) יצאתי מהארון כביג'נדר - רגעים בהם אני מרגיש גבר ורגעים בהם אני מרגיש אישה. אחרי שנה כביג'נדר הרגשתי שמשהו לא ממש תואם את הרגשות שלי, חשבתי שטרנסג'נדר אני לא, כי זה נושא שמאוד הפחיד אותי. שיתפתי את אמא שלי ברגשות שלי, אמרתי לה שאני מרגיש חוסר התאמה למין שנולדתי בו, יש רגעים שאני מרגיש אישה ויש רגעים שאני מרגיש גבר, בכיתי לה המון. אמא שלי חיבקה אותי ואמרה לי שהיא אוהבת אותי ותקבל אותי בכל מצב. הייתי עם המון שאלות בלי הרבה תשובות, זאת התמודדות מפחידה מול החברה והסביבה.
באותו הזמן הלכתי למספרה כדי להסתפר וגיליתי שתספורת קצוצה לנשים עולה פי שניים מתספורת קצוצה לגברים ולכן כעיקרון אישי לא הסכמתי לשלם מחיר כפול על אותה תספורת ולכן חזרתי למספרה בשנית, אך הפעם הצגתי את עצמי כגבר חבשתי על החזה תחבושת אלסטית, לבשתי קפוצ'ון גדול ונראתי כנער בן 15. במספרה חוויתי את החוויה הראשונה שבה פנו אליי בלשון זכר, ומאז רציתי שיפנו אליי בזכר כי כך הרגשתי שכל חלקי הפאזל מתחברים, הרגשתי הרבה יותר חופשי, הרגשתי שלם. שיתפתי את מקורביי בתחושת הסיפוק שהרגשתי באותם ימים ועל ההחלטה שלי להתחיל את השינוי. אמי קיבלה אותי כמו שאני, עם אבי זה היה תהליך קצת שונה וקצת יותר מורכב, לקח לו זמן לעכל את השינוי אך עם הזמן, כשראה את השינויים הפיזיים בי, הוא מצדו שאל והתעניין האם אני מרגיש בן? ולאחר שאמרתי לו שכן, הוא המשיך ושאל איך יקראו לי מעכשיו? היה לי מאוד קשה, בכיתי מלא, זאת הייתה השיחה המרכזית שלאחריה באו עוד הרבה שיחות.
היה לי קשה להתרגל לדבר לידו בלשון זכר, השיחה הזאת מבחינתי הייתה טעונה. תקופה לאחר מכן דיברתי אליו בזכר והוא דיבר אליי בנקבה עד שיום אחד אמרתי לו שאני לא דורש ממנו כלום, אבל כשאנחנו ליד אנשים או שלא ידבר איתי או שידבר אליי בזכר, והוא הבין אותי. תמיד חשוב ביציאה מהארון לדבר על רגשות ולא להתקיף. יום אחד במסעדה קרה האירוע הכי מרגש בחיי, אבי פנה אליי בפעם ראשונה בזכר בפומבי, ועם הזמן הוא דיבר אליי רק בלשון זכר.
סבתא שלי היא האדם הקרוב אליי ביותר ואני רוכש לה המון כבוד לכן היה לי קשה לשתף אותה בשינוי אותו אני עובר ועשיתי זאת בשלבים מאוד קטנים וזהירים. בהתחלה שאלתי אותה שאלות כלליות כדי לבדוק עד כמה האהבה שלה אליי אכן חזקה כמו: "אם אני אקעקע את כל הגוף שלי, את עדיין תאהבי אותי?", בהמשך שאלתי שאלות נוקבות יותר שקרובות לנושא השינוי אותו אני עובר כמו: "אם יהיה לי זקן את גם תקבלי אותי?". תשובתה תמיד הייתה זהה, שהיא תקבל אותי בכל מצב. ואז היא הבחינה שאני בא אליה עם תחבושת אלסטית והיא התעניינה ונגעה בה, שאלתי אותה למה היא נוגעת שם והיא התנצלה ואמרה שזה מתוך התעניינות ולא מתוך רצון לפגוע.
בתחילת גיל 16, אחרי שיצאתי מהארון בתור טרנס בפני כל החברים הקרובים והמשפחה, עדיין הייתי בתוך הארון בבית הספר. במהלך השנה התחלתי ללבוש ביינדר גם לבית הספר, אנשים הבחינו בשינוי והחלו לשער השערות ולדבר בינם עליי, וכך גם גילו את השם החדש שלי - דילן, שהוא עוד סימן שמשהו בי משתנה. המידע הרכילותי אותו השיגו תלמידי השכבה הגיע גם למורים ואחד המורים שהיה הומופוב פגע בי באופן ישיר בפני תלמידים נוספים. לא ויתרתי ונקטתי בצעדים נגדו, הגשתי תלונות ולבסוף הוא סולק מבית הספר. אירוע זה פורסם בפייסבוק, כאשר המפרסם תייג אותי ופתח במשפט "ד. התלמיד ההומו". פרסום זה הוציא אותי מהארון כטרנס בפני כולם ומאותו הרגע היה כבר ברור שהרכילויות אכן היו נכונות. קיבלתי מחמאות על השינוי ותמיכה מלאה ממחנכת הכיתה והיועצת שדאגו שידברו אליי בלשון זכר, כפי שביקשתי.
למרות התמיכה מהסביבה היו גם כמה מקרי בריונות ממש קשים, כשניסו במכוון לפנות אליי בנקבה על מנת להרגיז אותי וכשביקשתי לפנות אליי בלשון זכר נתקלתי בגינויים, בקללות ובאלימות פיזית. לדוגמה, אחד הבנים מהשכבה פנה אליי בלשון נקבה, ואני דרשתי שיפנה אליי בלשון זכר, הוא כמובן לא הסכים וקרא לחברים שלו על מנת להפחיד אותי, הם בעטו לי בתיק, הכריחו אותי לפשוט את המכנסיים כדי להוכיח את המין שלי. המקרה הזה טופל, והתלמידים הושעו מבית הספר. על אף הקושי התגברתי על אירועים מסוג זה לאחר תהליך קשה בו תמיד הסתכלתי על חצי הכוס המלאה בתקווה שזה יעבור ושאני אשיג את מטרתי.
כיום אני טרנסג'נדר גאה בעצמי ולא מתבייש, יש לי זוגיות מדהימה, בין השאר אני פעיל חברתי ונאבק על הזכויות של קבוצות חלשות כמו הקהילה הטרנסג'נדרית, קהילות פמניסטיות, למען זכויות בעלי החיים ועוד.
אתה מבין שאתה טרנס הכי טוב ברגע שאתה נחשף לזה, אתה מתחיל להבין שאתה כזה.
* את הטור ערכה הילה אזולאי כחלק מפרויקט הגמר שלה "פרסונה"