הפחד הכי גדול של כל אחד ואחת הוא שלא יתפסו אותנו כמו שאנחנו, כמו שהיינו רוצים שיתפסו אותנו. עכשיו תכפילו את זה פי מאה - זה מה שאני מרגיש, וכך גם כל הנערים והנערות הטרנסג'נדרים/ות למיניהם חווים את ההרגשה הזו בכל יום מחדש.
לפני התהליך הפיזי אתה לא יודע איך יפנו אלייך ולדמותך, שלרוב משונה. את מנסה להיראות כמה שיותר כמו שאת רוצה, אבל לא תמיד מצליחה. וגם אם כן, תמיד יהיה מישהו שיראה בך משהו מוזר.
תהליך מגדרי הוא לרוב לא משהו קל, וגם לא קורה בשנייה. חלק מהתהליך האישי שלי עבר דרך הדראג. דראג הוא המקום להתנסות בו, להרגיש שאתה לא מחויב לכלום, ועדיין להתנסות מגדרית. התחלתי להרגיש איך אני יותר ויותר מתחבר לדמות הדראג שלי, איך אני נהפך להיות מ"שני טחן" ל"שון בייטס". אהבתי את המראה הגברי עם הזקנקן ואת הפאות שהתלוו לכך.
הופעת הדראג הראשונה שלי הייתה חוויה. היא התקיימה במסגרת תחרות דראג של "איגי" בפורים וזכיתי במקום השני. לאחר כשנה הגעתי להבנה שאני טרנסקסואל. כנראה שלא הייתי מגיע להבנה הזו ומשלים איתה יחסית מהר לולא התמיכה שזכיתי לה - לא הייתי עולה להופיע אז בפורים, למשל, אם לא "דידי פרינס", הדראג קינג המלווה שהיה לי לאותה הופעה, וגם ללא החבורה שהמשכתי להופיע איתה מאוחר יותר ("גיילורד רוטשילד", "ג'ון דארק"); לא הייתי מבין על עצמי דברים כל כך מהר לולא בת הזוג הנפלאה והתומכת שלי או בלי החברים מהקהילה הטרנסג'נדרית, ובטח שלא בלעדי המדריכים מאיגי שהיו לצדי לאורך השנים. 
כל ילד/ה צריכות תמיכה, בין אם הוא סטרייט, נורמטיבי, טרנס/ית, פאנסקסואל, נשי, גברית או שלל הגדרות אחרות.
מתוך אותם קשיים שעברתי והתמיכה שקיבלתי החלטתי להיות מחנך. להוות מדריך לכל נערה או נער שחפצים בכך. הצטרפתי ל"תנועת תרבות" (כן, סביר להניח שאתם לא מכירים אותה, אנחנו עדיין תנועה בהקמה), תנועה של מחנכים אמנים המאמינים בחינוך באמצעות אמנות. המקום הראשון שמחוץ לקהילה הגאה שקיבל אותי בזרועות פתוחות.
הבחירה לחנך חשובה מכל - אני מחנך נגד אלימות, אני מדריך לחברה ישראלית טובה יותר, מקשיבה יותר ומכבדת יותר. שנת השירות שלי מתקיימת בירושלים, ודווקא עכשיו, כשמרגישים את האדמה מתחילה לבעור מתחת לרגליים, זה הזמן החשוב ביותר להדריך את הנוער.
אני אודה שיש קשיים בתור ש"ש טרנס (שנת שירות), אבל הדרך לפתרון עוברת בהסברה ובהדרכת אנשים איך להתמודד עם טרנסג'נדרים/ות. חלק מאותה הסברה הוא גם לקיים את טקס הזיכרון לטרנסג'נדרים/ות, להזכיר ולהאיר את עיניהם של אנשים נוכח האלימות שמתרחשת כל יום כלפי א.נשים מהקשת הטרנסג'נדרית במערכת החינוך, במרחב הציבורי ובמקומות העבודה רק בגלל השונות המגדרית שלהם, בין אם היא חיצונית ובין אם לאו.
לא בכדי הנוער הוא שמארגן השנה את הטקס של יום הזיכרון לטרנסג'נדרים/ות - הנוער הוא הסיכוי הנצחי.
* הכותב הוא שון שני טחן, בן 18, ש"ש בתנועת תרבות