ה-10 בינואר 2019. זה היום בו הפסקתי. לא עוד PrEP, לא עוד גלולה כחולה קטנה. כעת, כמה שבועות אחרי, אני מתחיל להבין שעשיתי משהו שאף אחד מאיתנו לא אמור לעשות. להפסיק את הטיפול המונע. היינו אמורים לגרום לכל העולם לקחת PrEP, לא? ולמרות שבחיי היה לי קשה לוותר על הרבה דברים, על זה דווקא היה לי קל. לא בגלל שזה שם סוף לטרחה מול ביטוח בריאות שסירב לשלם, ולא בגלל הצורך לקחת את הגלולה מדי יום, אלא בגלל דבר אחר.
אני הומו בשנות השישים לחייו, וזה או אומר שאני חלק דמוגרפי שקיבל מכה אנושה של מוות בטרם עת, אחרי שנים של שחרור מיני. בטח שהיו מחלות מין בשנות השבעים, גם לי היו, אבל זריקה באחוריים העבירה אותן בקלות. אם אתם בגילי, אתם בטח זוכרים מתי הכל השתנה. אחרי הרפתקאות הנעורים, משהו בלתי צפוי ארב לנו בסופם.
בהתחלה לא ידענו מה לעשות. לזרוק את הפופרס? להפסיק ללכת לסאונה? לא לעשות יותר סקס בכלל? אם היו ממציאים אז את הגלולה, מי לא היה לוקח? מי לא היה ממשיך לקחת אותה עד היום? כמה אנשים מאז עוד היו נותרים בחיים. אבל זה לא היה זמין, וברגע שהבנו איך נראה סקס בטוח יותר, אני ואחרים החלטנו לפתח בזה מומחיות. העבודה הייתה על המוח, על הרצון. נגיד לבחור לעשות פחות מפגשים ללילה אחד, או לחפש קשר מונוגמי, או "תגמור עליי ולא בתוכי". אבל האתגר האמיתי היה קונדומים. מי לעזאזל ירצה לשים אותם?
"למדתי להפוך את הקונדומים לארוטיים"
זה לקח לי זמן, אבל בסוף הצלחתי: למדתי להפוך את הקונדומים לארוטיים. הצליל של עטיפת האלומיניום נקרעת אמר לי שתיכף הכיף מתחיל. וזה עבד. להישמר מהידבקות בשנות השמונים והתשעים זו עבודה קשה, ואני לא מפחית במשקלו של המזל בכל זה, אבל להפוך אמצעי הגנה לארוטיים – אני בטוח שזה מה שהשאיר אותי בחיים.
ה-PrEP נכנס לסצנה, אבל לא לכולם. הומואים צעירים קיבלו את זה בזרועות פתוחות, כדרך לעשות משהו שתמיד היה אסור להם לעשות מאז שהתעוררו מינית: ברבק. ברור שנאמר לנו לשמור על הגומי בנוסף לתרופה. עדיין מסתובבים דברים נבזיים. כאלה שאנחנו מכירים וכאלו שכמו ה-HIV, שבעיני הצעירים התרחש לפני מיליון שנה, יתנפלו עלינו. שוב.
למרות שאני מבין שמלא דברים לא משמחים יכולים לקרות כשמחליפים נוזלי גוף, מצאתי את עצמי מתגעגע לסכנות שנכנסתי אליהן בימים ההם. השכנוע העצמי של אמצעי המניעה, שחשבתי שהפך כבר לחלק ממני, נגוז ברוח. עשיתי דברים שחשבתי שלעולם לא אעשה. אף אחד לא עצר ושאל אותי אם אני רוצה להשתמש בקונדום או כפפות. פשוט לא השתמשנו, בלי מילים.
אם תספרו לי שזה לא ככה אצלכם, הראיות מצטברות לכך שככל הנראה אתם מיעוט בקהילה בימינו. עגבת וזיבה חוזרות עכשיו. ואנחנו חוזרים לחיי המין שהיו לנו לפני האיידס, בעידן שהוא לכאורה "פוסט-איידס". בין היתר, הגורם לכך הוא הרבה גייז שמשתרללים ולא זוכרים תקופה בה הווירוס היה קטלני, בה מוות או שניים בסביבה הקרובה שלך שינו את עולמך לתמיד.
"זה הנטל של הזיכרון שמאפיל על גברים גאים בדור שלי"
בזמן שהייתי על הגלולה, הבדיקות התקופתיות שלי חזרו תמיד שליליות, להכל. היה לי מזל. אבל אם הן לא היו חוזרות שליליות, לא הייתי יכול להאשים אף אחד אחר חוץ מאת עצמי. אני בכלל לא יודע האם לפרטנר שלי יש משהו שאפילו הרופאים לא ידעו לזהות, ושאין לו סימפטומים כרגע. בשביל הדור שלי, PrEP מציב בסיכון את ההגנות ששנות המגפה הראשונות אילצו אותנו לזקוף, וששמרו אותנו בחיים.
הייתי צריך להחליט. להמשיך עם ה-PrEP? לא, עברתי יותר מדי אימה וייסורים בחיי, ואני לא מתכוון לעבור את זה שוב, לא משנה כמה קטן הסיכוי. זה הנטל של הזיכרון שמאפיל על גברים גאים בדור שלי: אני לא נותן אמון באף הבטחה שנותנים לנו.
ביום הבדיקה התקופתית הראשונה שלי לשנת 2019, התקשרתי למרפאה ואמרתי להם שאין צורך. אני מפסיק עם ה-PrEP. תודה ויום טוב. לא אתן להבטחה של חסינות כמעט מלאה ל-HIV לפתות אותי להשתמש בגופי כמו שעשיתי פעם. אני צריך להסיר את הפיתוי הזה מחיי. וכך, שמתי סוף לפיתוי ולהבטחותיו המוגזמות להיות חסין מפגע.
>> "התחתנו לבד, רק שנינו, מתחת לחופת הצימר"
>> "בפעם הראשונה שעשיתי סקס בגיל 16 נדבקתי ב-HIV"
אני יודע שהבחירה שלי הגיונית יותר לגבר בגילי מאשר לצעירים יותר, בגלל שאין לנו אותה היסטוריה. זו ההיסטוריה שעושה אותי ואת בני גילי חשדנים כלפי מילים כמו "undetectable", בגלל שאנחנו יודעים שלא הכל ניתן לגילוי. כעת אני מאושר יותר. אם בעתיד תהיה לי ההזדמנות לבלות, יהיו שם אמצעי הגנה. חוץ מלטקס, זה עדיין ההגנה הכי טובה שיש לנו ממה שאורב בחוץ, מהדברים שאנחנו יכולים לקרוא להם בשם, ומאלו שעדיין לא.