השבוע התקשרו מעיריית תל אביב לשאול אם אני רוצה להזניק את מצעד הגאווה, זו סוג של מסורת, עשיתי את זה כבר כמה שנים. באינסטינקט הראשוני שלי, אמרתי - די, אפשר השנה לוותר, יש אנשים אחרים. אני את שלי עשיתי. זה לקח כמה שניות ותפסתי את עצמי. הבנתי שמה שאני חושב, ה"למה אני צריך את זה", זה בדיוק מה שחושבים הרבה מאוד אנשים - למה בכלל צריך מצעד? כל העניין הזה עם המשאיות, המסיבות, הדגלים ברחובות - למה בכלל צריך את זה?
אני אגיד לכם למה צריך את זה, למה אני אזניק את המצעד גם הפעם, ואצעד גם השנה. אני אצעד בשביל כל התלמידים, של כל הרבנים שמגדפים ומסיתים ושולחים לטיפולי המרה. "הומואים הביתה", "הומואים זה רֶשַׁע", דברים שאמר אחד מהם רק בשבוע שעבר. כל הנערים שנכנסים עמוק עמוק לארון כי אומרים להם שמשהו לא בסדר איתם - אני אצעד בשבילכם. אני אצעד בשביל מארגני מצעד הגאווה בנתיבות, שביטלו את המצעד אחרי שאיימו על החיים שלהם. בשביל המארגנים של המצעד בלוד, שראש העיר המליץ להם לא לצעוד. בשביל כל מי שלא יכול לצעוד בעיר שלו - אני אצעד בשבילכם.
לא רק בשבילם, אני מתכוון לצעוד גם בשביל מארגני מצעד הגאווה בירושלים. "גורלה של שירה בנקי מחכה לכם" - כך נכתב להם ערב המצעד, והם החליטו בכל זאת לצעוד. ממני יש לכם ריספקט וכל הכבוד. אני אצעד בשביל כל הקוראים של המגזין של אותו כלי תקשורת ישראלי, אותם צרכנים שנאלצו לקרוא איך ישראל הפכה ללהט"ביסטן, ארגון שמאיים להשמיד את ישראל, וחושב אולי שמשהו לא בסדר עם הבן או הבת. הכל בסדר אח שלי, אני אצעד גם בשביל הילדים שלך.
אני אצעד בשביל כל מי שמרגיש דחוי בגלל מי שהוא, כל מי שמבולבלת ומרגישה בודדה, כל אלה שכלואים בגוף הלא נכון וחוששים, כל מי שרוצה להפוך לאבא ולא יכול, כל מי שלא יודע איך לקבל את הבן או הבת - אני אצעד בשביל כולכם, כי יש עוד כל כך הרבה מה לעשות. אבל יותר מזה, אני אצעד בשביל עומר ואופק שלי, הבנות המהממות שלי, שבפעם הראשונה יגיעו יחד עם כפיר למצעד הגאווה. הדפסנו חולצות לכל המשפחה, נצעד יחד כולנו. יש עוד כל כך הרבה לעשות, אז אצעד בשביל כל מה שכבר עשינו ובשביל כל מה שיש עוד לעשות. ויש עוד הרבה.