אני זוכרת שיחה שהייתה לי עם חברה טובה, אישה טרנסית, בבית קפה קטן בתל אביב. דיברנו על מאבקים, על חוויות ועל הדרך שעברנו כדי להיות מי שאנחנו. "לפעמים", היא אמרה לי, "אני מרגישה שאנחנו נלחמות את אותו המאבק, אבל בעולמות נפרדים". המשפט הזה נשאר איתי. גם אני, כאישה לסבית, הרגשתי לא פעם את התחושה הזאת – כאילו כל אחת מאיתנו נלחמת לבד על מקומה. היו שנים שבהן נאלצתי להיאבק כדי לקבל את עצמי, כדי לדרוש את הזכות לאהוב ולהיאהב. לא באמת הייתי לבד במאבק הזה, גם אם לפעמים זה הרגיש כך.
יש לנו כקהילה היסטוריה ארוכה של עמידה משותפת מול דיכוי ואפליה. אנחנו מגוונים ושונים, אבל הדרך שלנו לעבר קבלה ושוויון התחילה יחד וכל אתגר תמיד הוביל אותנו לעבוד יחד.
בזמן האחרון אני שומעת יותר ויותר קולות שמבקשים להפריד בינינו. קולות שמצדדים בהדרה של הקהילה הטרנסית או הא-בינארית כדי לשפר את "הלגיטימציה הציבורית" של חלקים אחרים בקהילה. אותם קולות לא רואים את מאבקם כחלק ממאבק כולל לקבלה חברתית של זהות ושונות בחברה. מאחר ואני לא מאמינה בהשתקה או השמצות, אך כן בשיח מכבד בין כל חלקי הקהילה, חשוב לי לענות גם לקולות האלה.
כשהקהילה הגאה בישראל החלה להיאבק על זכויותיה זה היה מאבק של כולם. בזמנים שבהם נטייה מינית הייתה טאבו מוחלט, וזהות מגדרית לא נראתה אפילו בשולי השיח הציבורי, היו אלה טרנסיות וטרנסים שסללו את הדרך לכולנו. - הם סדקו את החומות שהגדירו תפקידי מגדר קשיחים ומגבילים. כשדנה אינטרנשיונל ניצחה באירוויזיון 1998 היא פרצה דרך עבור כל הקהילה, ולא רק עבור הקהילה הטרנסית. דמויות בולטות מתוך הקהילה הטרנסית עמדו בקדמת הבמה וסירבו להסתתר בצללים. לולא האומץ שלהם ושלהן, גם לי – כאישה לסבית – היה הרבה יותר קשה למצוא את מקומי בעולם.
המתקפות הקשות שאנחנו חווים מבחוץ מרתיעות, אבל הירתעות היא נשק בידי הגורמים אשר מנסים לערער ולפרק אותנו מבפנים. קל להם יותר להתמודד עם קהילה מפוצלת, וכאשר שאנחנו פורמים את הקשר בינינו אנחנו למעשה מגשימים את מטרתם.
ואם זו תהיה הדרך בה נצעד, מה יהיה הצעד הבא? האם נפריד מאבקים בין הומואים נשיים לאלו ש"עוברים" כסטרייטים, נבדיל בין לסביות בוצ’ות לנשיות, האם נסכים להעלים את הנראות שלנו מהמרחב הציבורי? האם נסכים לוותר על שיח על מיניות בריאה אצל בני נוער ושילכו לעזאזל אחוזי האובדנות? וכל זאת כדי לעבור יותר חלק בגרון אצל אחרים?
המתקפות היום נגד הקהילה הטרנסית הן לא יותר ממחזור של טיעונים ישנים, שהופנו בעבר נגד הומואים ולסביות. אותן טענות על "פגיעה בערכי המשפחה", על "סכנה במרחבים ציבוריים" או על "השחתת הנוער" מופנות היום נגד הקהילה הטרנסית.
בשנה האחרונה אנו רואים לא רק תקיפות כנגד הקשת הטרנסית, אלא גם תקיפות כנגד הורות להט"בית, הסברה נגד שיח על מיניות ומגדר, פגיעה ממשלתית בתקציבים, ערעור על עצם הזהות שלנו, סימון ארגוני הקהילה כגורם שלילי בחברה ועוד. הקהילה הטרנסית היא רק המבצר הראשון; גורמים אלה לא מבחינים בין ל', ה', ט' ו-ב', ואת הישגינו ניתן לקחת אחורה.
תסתכלו על העולם סביבנו. בארצות הברית, האסטרטגיה התחילה במתקפות ממוקדות נגד טרנסיות וטרנסים – איסור על השתתפות בספורט, חקיקה אשר מונעת גישה לטיפולים רפואיים חיוניים ואיסור על דיון במיניות או מגדר בבתי ספר. בפולין, זה הגיע להכרזה על "אזורים ללא להט"ב". בהונגריה, חוקים שוללים את הזכות להתחתן או לאמץ. ברוסיה, זה התפתח לגלי מעצרים והוצאה מחוץ לחוק של ארגונים גאים. בכל מקום התבנית זהה: הם מתחילים במתקפות על הפגיעים ביותר, על אלו שקל להם להפוך לשעיר לעזאזל. אם ניתן לזה לקרות כאן, זה לא יעצור בקהילה הטרנסית.
אף אחד לא אמר שקל להיות קהילה אחת, ועוד כזו אשר מורכבת ממגוון של צרכים, מאפיינים ונקודות מבט. מאז ומתמיד, השונות שבתוכנו הציפה קשיים - מאבק של קבוצה אחת נתפס לעיתים כבא על חשבון קבוצה אחרת, ודרישות להתחשבות בניואנסים החשובים למישהו אחד, עשויות להיראות מוגזמות עבור אחר. זה לא חדש וזה לא ייחודי לקהילה שלנו. מתחים כאלו הם חלק בלתי נפרד מכל מאבק לשינוי חברתי. 
האתגר הזה הוא גם ההזדמנות הכי גדולה שלנו. בתוך כל הפערים והמתחים הללו יש דבר אחד שמחבר בינינו- כולנו נאבקים כדי שיקבלו אותנו, כולנו נלחמים פנימית וחיצונית כדי לקבל את עצמנו ולהיות שלמים. אנחנו נלחמים כדי לייצר שינוי - בלתי הפיך - ביחס של החברה כלפינו. בסופו של דבר, להיות קהילה אחת לא אומר לוותר על המורכבות או על הקשיים, אלא להכיר בהם ולחפש את הדרכים להפוך אותם לכוח שמניע אותנו קדימה. הצלחנו בכך בעבר בגלל שעמדנו יחד על הערכים שלנו - זה שורש המאבק המשותף שלנו, החופש להיות עצמנו באופן מוחלט ובלתי מתנצל.
ברגעים אלה, כשמתקפות מבחוץ מאיימות לפרק אותנו, עלינו לזכור את ההיסטוריה שלנו. לעיתים, המאבקים שלנו מרגישים נפרדים, אבל המציאות מראה שהמאבק הזה הוא שלנו יחד. כל עוד זה תלוי בי, המאבק הגאה צועד קדימה, ולמען הסר ספק - הוא צועד ביחד.
הילה פאר היא יו"ר האגודה למען הלהט"ב.