אסון נוראי פקד את נפאל, אחד המקומות העניים והמרשימים ביותר בתבל. בשעות אלה מניין ההרוגים ברעידות האדמה חצה את סף ה-2,000, ואין לדעת כמה פצועים עוד ממתינים לטיפול רפואי, כמה משפחות איבדו את בתיהם, וכמה ייפגעו עוד כתוצאה ממזג האוויר הקשה, היעדר מזון וציוד רפואי בסיסי. ובתוך האסון הזה אנו שומעות על מצוקתם של הורים ישראלים שילדיהם נולדו בקטמנדו בעקבות הליך פונדקאות.כלי התקשורת הישראלים מוצפים בקריאות לעזרה והלב יוצא אליהם, אך לצד הרצון הברור לתמוך ולעזור ולסייע כמה שיותר מהר – עולות השאלות: ומה עולה בגורל הפונדקאיות שרק ילדו, חלקן אולי זקוקות לטיפול והשגחה רפואית? מה יעלה בגורלן של פונדקאיות אחרות שנמצאות כרגע בהיריון בקטמנדו, חלקן בחודשים מתקדמים מאוד, מי ידאג לגורלן? אך תחילה מעט רקע – מה עושים הורים ישראלים דווקא בנפאל?
בשנת 2005 החל רישום של ישראלים שיזמו שירותי פונדקאות בחו"ל, חלקם במערב – בעיקר בארה"ב אך גם בקנדה ובריטניה, וחלקם במזרח הרחוק – ובעיקר בהודו. בשנים 2011-2012 הודו הפכה ליעד עיקרי ומועדף על הורים ישראלים שחיפשו פתרונות פונדקאות מחוץ לגבולות ישראל – בין אם מכיוון שחוק הפונדקאות הישראלי אוסר עליהם להתקשר עם פונדקאית בתוך ישראל, ובין אם בניסיון להוזיל עלויות או כדי לעקוף את הדרישות הבירוקרטיות וסעיפי ההגנה על הפונדקאית שהחוק הישראלי דורש. הפונדקאות בהודו הייתה זולה, בשל התשלום הנמוך לפונדקאית ביחס לנהוג במערב או בישראל, ובשל העלות הנמוכה יותר של שירותי הרפואה בהודו, שעם זאת עמדו בסטנדרטים מערביים. העלות הייתה נמוכה גם בשל היעדר רגולציה והיעדר הקפדה על זכויות האדם של הפונדקאית – ואכן רבו העדויות על פונדקאיות שחותמות על החוזה בלי להבינו, לעתים כשהן כבר בהיריון, וכי חלקן נאלצות לעזוב את אזור מגוריהן ולהתגורר בהוסטלים, דירות או מתחמים שמנוהלים על ידי סוכנויות הפונדקאות ובהשגחתם המתמדת לאורך תקופת ההיריון.
בינואר 2013 התבשרנו כי ממשלת הודו עומדת לאסור על אספקת שירותי פונדקאות להורים מיועדים שאינם זוגות הטרוסקסואלים נשואים המגיעים ממדינות המאשרות פונדקאות. זו הייתה מכה קשה לתעשיית הפונדקאות הישראלית המתפתחת, שיצרה כבר קשרי מסחר ענפים בהודו, כמו גם להורים מיועדים שהיו בתהליכי פונדקאות בהודו. על מנת להתגבר על המכשלה, סוכנויות ישראליות הציעו להורים שתי חלופות – התחלה של הליך פונדקאות בתאילנד (אופציה שהסתיימה כזכור בפיאסקו משפטי-בינלאומי ונסגרה מאז), או הליך משולב הודו-נפאל בו הליכי איתור הפונדקאיות וההפריה ממשיכים להתקיים בהודו, כאשר בזמן חודשי ההיריון האחרונים הפונדקאית (בד"כ בליווי משפחתה) עוברת לנפאל ונמצאת שם בפיקוח רפואי ומעקב היריון. לאחר הלידה ההורים הישראלים ממשיכים בהליכי רישום הורות מול הרשויות הנפאליות והישראליות, ואילו הפונדקאית מקבלת שכר ושבה לביתה בהודו עם כל משפחתה. כך כאשר הכול עובר בשלום. אך מה קורה עכשיו?
על כל זוג ישראלים שאנו שומעים את זעקתם, יש לפחות אישה פונדקאית אחת, לרוב בליווי בעלה וילדיה, הנמצאים כרגע גם במוקד רעש האדמה בנפאל. מה יהא עליהם? מי דואג לרווחתם? לשלומם? גם הם נמצאים בארץ זרה, ללא זכויות וללא משרד חוץ פעיל שמגן עליהם, ללא יכולת להיעזר בקרובי משפחה, שכנים, חברים, להבין לאן ללכת ומה לעשות על מנת להתגונן מהרעשים הבאים.
תומכי פונדקאות מרבים לספר על הקשרים הנרקמים בין הורים מזמינים לבין פונדקאיות, על האלטרואיזם של הפונדקאית והכרת התודה האינסופית של ההורים. אסונות בקנה מידה כפי שארע עכשיו בנפאל גורמים לנו לבחון מחדש את המחויבות האנושית שלנו לבני אדם סביבנו. מבצעי התרמה יוצאים לדרך, משלחות חילוץ נשלחות לסייע לפצועים, לנזקקים, לחלץ את הישראלים הנמצאים בנפאל. זו העת לבחון גם את מידת האמונה שלנו בפונדקאות כסוג של קשר משפחתי חדש – המכיל בחובו לא רק הולדה, אלא גם מחויבות הדדית אמיתית. חברות מסחריות ישראליות הביאו את הנשים הפונדקאיות לנפאל, ואזרחים ישראלים בחרו להתקשר בחוזי פונדקאות עם נשים אלה בתנאים שמחייבים את הבאתם לשם. זוהי מחויבות, שלהם ושלנו, לדאוג כי לצד הילדים גם הנשים שנשאו אותם ברחמן יחזרו הביתה בשלום.
ביממה האחרונה עולות גם קריאות להביא את הנשים הללו לישראל. האם הבאתם לארץ כוללת גם את בני משפחתם שאיתם בנפאל? או שמא משרד החוץ מצפה מהן לנטוש את בני זוגם וילדיהם הקטנים ולבוא לישראל כדי ללדת עוד ילדים יהודים ולהישלח לדרכן? במידה ויש נשים שרוצות בכך אז אדרבא – זה אכן הזמן לקלוט אותן ואת משפחתן במסגרת צעד הומניטרי מתבקש, אך אם הן מעדיפות לחזור לביתן – מן הראוי שהאופציה תוצג להן.
עלינו כחברה, ובראש ובראשונה על סוכנויות הפונדקאות והפעילים למען פונדקאות בינלאומית לקחת אחריות ולהביא את משפחות הפונדקאות למקום מבטחים ולספק להן עזרה רפואית מלאה. משפחות הפונדקאות כוללות את ההורים, הפעוטות והנשים הפונדקאיות על משפחותיהן. פעולה זו מחויבת כאקט הומניטרי מידי. פעולה זו איננה מעידה על הסכמה לגבי תעשיית הפונדקאות הבינארצית, אך יש לה משמעות ואולי אף תיקון לגבי האחריות שלנו "לעצימת העניים" באי הסדרה או מניעה אקטיבית של עסקאות פונדקאות. אין שעה מוצדקת יותר מזו, על מנת להסיר את מעטה השקיפות מנשים אלו ולכבדן, לקחת אחריות ואולי בכך אף לומר- פונדקאות היא יחסים משפחתיים מחייבים ולא רק עסקה כלכלית. קשה לחשוב על פעולה שבה רק האזרחים הישראלים מתוך משפחת הפונדקאות יקבלו מענה. נטישה או אי הגנה על הנשים הפונדקאיות ומשפחתן תישאר לעד אות קלון אישית (של ההורים בנפאל ) וחברתית.