האמת, רק לפני כמה ימים הבנתי במאה אחוז למה עשיתי את זה. למה החלטתי לסיים את הסרט על קהילת הקווירים שישודר בראשון הקרוב ב-21:30 בכאן 11, במופע קצר שבו אני במעיל פרווה אדום ענק וכמה שרשרים עושה ליפסינג לג'יי זי ולצידי, הגברת הראשונה, אריקה ג'נדריקה היסטריקה מיס אמריקה מפליאה כביונסה. אפילו קיבלתי שם במה זמני: קובן ליברה.
לצד החדווה הפנימית לצאת מהעור שלי ותחושת קרנבל נצחית, היו כאלה שאמרו לי שזה מיותר, שאני עיתונאי רציני, מה תגיד אשתי. אבל השבוע כשקראתי את הדברים שאמר חבר הכנסת מיקי זוהר מול תלמידות אולפנת בני עקיבא "חן במדבר" בבאר שבע, הבנתי שעשיתי נכון, והאמת, אני ממליץ גם למיקי זוהר היקר לעלות לפעמים על הנש, לצאת מאזור הנוחות ולקפץ במעיל פרווה, בשמלת פייטים או בחליפת עור בוהקת, מה שעושה לו את זה. אולי זה ישחרר לו קצת את הסטרס לפני הבחירות וימנע ממנו להקיא רעל בסיטונות בפני קהל מלא באנשים צעירים.
"מצעדי הגאווה מעוררים שנאה, הסתה ומעשי אלימות", אמר זוהר לתלמידות, "הם גורמים הרבה יותר נזק מתועלת. זכותו של כל אדם לנהוג כרצונו בחייו הפרטיים אך האירועים הפומביים של הקהילה הגאה גורמים יותר כעס ושנאה וויכוחים בין הקבוצות מאשר איחוד החברה הישראלית".
ארגון "בוחרים במשפחה" יזם את הדיון שבו השתתף זוהר כחלק מקמפיין להקמת ועדה בכנסת שתפעל לחזק בחקיקה את "התא המשפחתי המסורתי", כהגדרתם. בסרטון ובעלון שהפיצו ברשתות החברתיות הם מפרטים את הציפיות שלהם מהח"כים בימין – הצהרה ברורה שבמשפחה יכולים להיות רק אבא ואמא, סילוק "האג'נדה הלהט"בית" ממשרד החינוך, מתן אפשרות להפרדה מגדרית באירועים במימון ציבורי והוצאת ניתוחים לשינוי מין מסל התרופות.
אני מקווה שחברי הארגון היקרים יזפזפו אל הסרט שלנו ביום ראשון, ואם לא, נשלח להם אותו באריזת מתנה. כי אם יש דבר אחד שהסרט הזה לימד אותי זה כמה עוד ארוכה וקשה הדרך. עד כמה אנחנו רחוקים מסובלנות, מפלורליזם, מקבלת האחר שהוא בעצם אנחנו. למדתי שבעיר שלי, תל אביב, שנחשבת למעוז גאווה בינלאומי וממרקת עצמה בימים אלה לקראת האירוויזיון, אנשים שנראים או מתלבשים או מרגישים אחרת מפחדים לצאת לרחוב. פגשתי קווירים שקמים בבוקר עם תחושה שאולי היום זה יקרה, אולי היום לא רק יעצרו אותי ברחוב, אולי לא רק יקללו, היום זה היום שאולי יאנסו, שאולי ירצחו, שאולי יזרקו בסמטה חשוכה.
וכל אמירה כזו של ח"כ זוהר רק מרחיקה אותנו עוד מהרעיון הכי בסיסי, שכל אחד מאיתנו יכול וצריך להסתובב ברחוב חופשי, חופשי להיות מי שהוא. כל אמירה כזו רק מזרימה עוד דלק לבריונות, לשמרנות האלימה, לחושך.
כשיצאנו לדרך עם הפרק הקווירי, שרון קרני, אמיר בן דוד, נדב יצחקי הנשמה ואני, הגדרנו לעצמנו משימה פשוטה: להבין את המושגים הבסיסיים של העולם המגדרי החדש. אם מגדר הוא כבר לא עניין בינארי, לא רק גבר או אישה, אז מה יש שם בתווך? לאט לאט, תוך כדי שאנחנו צועדים יד ביד עם הגיבורים החכמים, השנונים וספוגי האירוניה העצמית שפגשנו בדרך, גילינו שבין גבר לאישה קיים עולם שלם, מה זה עולם, גלקסיה. המפגש הראשון היה עם שירלי צ'ארלי, קווירית וותיקה ודראג קינגית, קבלו חלק מהדיאלוג הראשון שהתפתח בינינו, דיאלוג מסקרן וגם די מצחיק.
רוני: "תוכלי לגלות לי מי את יותר, שירלי או צ'ארלי?"
שירלי: "אולי בהמשך, תלוי כמה תשכר אותי. האמת זה לא מקובל לשאול מה נולדתי או כמו שאנחנו אומרים 'איך סומנתי'. זה כמו שאני אשאל מה האורך של הזה שלך…"
רוני: "למה הכוונה 'איך סומנת'?"
שירלי: "בלידה. סומן בלידה. אתה נגיד סומנת כזכר?"
רוני: "מה נראה לך?"
שירלי: "ואתה מרגיש גבר?"
רוני: "רוב הזמן כן".
שירלי: "אז אתה סיס ג'נדר. ואני ג'נדר קוויר, לא בינארי, לא בן או בת, המגדר שלי הוא נזיל, אני שטה לי בחדווה בנהר המגדר. אני גם בן וגם בת, היכולות שלי להיות מה שהחברה מגדירה אישה ומה שהחברה מגדירה גבר הן פלואידיות".
בהמשך הסרט אני מנסה להבין את העניין של הגם וגם, שירלי עוברת מולי את הטרנספורמציה המלאה ממי שהיא למייקל אנג'לו, האלטר אגו הבימתי שלה, אני פוגש את אלן, בן קיבוץ שעשה את הדרך מנערה לגבר טרנס, ועכשיו אוזר אומץ כדי לעמוד מול כל הקיבוץ שלו בחדר האוכל ולהסביר להם מהו ומיהו בדיוק, רק שיפסיקו להתלחשש מולו כבר, שיפסיקו לנעוץ מבטים.
החיים, כמו המיניות, הם דבר נזיל
אני גם מבקר בתערוכה של הצלם המחונן ניצן קרימסקי שתיעד את עצמו עובר בין מגדר למגדר, ולפעמים חי את שניהם במקביל. "זה נולד מלא להזדהות עם זה ולא עם זה", הוא אומר לי, "אני לא חושב על זה בכלל, זה העניין. אני לא קם בבוקר ואומר היום אני 'אעלה' על הגבר. הבנתי מזמן שכשאתה מנסה לרדד תכונה ולקרוא לה גברית או נשית, לא תצליח, אי אפשר, גם לגברים וגם לנשים יש את כל התכונות. עד שאני לא יוצא החוצה ומישהו מולי מנכיח שיש כאלה חוקים עד אז אצלי בעולם החוקים האלה לא קיימים. אתה יודע משהו? הם אף פעם לא היו קיימים".
בין ביקור בוויגסטוק למסיבת גייז לוהטת בחוף הילטון, נזכרתי גם שהחיים, כמו המיניות, הם דבר נזיל. זה היופי בלהיות בן אדם, העובדה שאנחנו משתנים כל הזמן, השאלה רק אם יש לנו אומץ להשלים ולהודות בזה. וכן, יש מחיר לחופש, אני חושב שהרגע הכי מזעזע בצילומים היה כשישבתי מול ליהי, בבית קפה קווירי מרחק 8 דקות נסיעה מהקפה השכונתי שלי, וליהי סיפר/ה בשקט ובאומץ איך בריונים שביקשו לדעת אם היא בת או בן ולא הסכימו לשחרר אותה כשסירבה לענות, תפסו אותה בכוח כדי לגלות את התשובה.
"הם הורידו לי את המכנסיים", מספר/ת ליהי בסרט, "ואני בראש שלי אמרתי טוב זה לא ייגמר כאן, עכשיו הם יאנסו אותי, ויקחו אותי לאיזה סמטה וידעתי אפילו באיזה סמטה זה יקרה. ובסוף זה לא קרה, רק כמעט, כאילו כשאני הולך ברחוב אני אומר לעצמי כל יום , היום יאנסו אותי, היום אני אגיע לבית חולים, היום זה היום שאני אתקשר לאשתי ואגיד לה: ממי היום זה קרה".
אז מה עושים עם הסיפור הקשה הזה של ליהי? מפיצים אותו הלאה. ובכל הזדמנות, במיוחד במפגשים עם צעירים. מלמדים אותם שיש להם כל הזכויות להיות מה שהם רוצים ולהלחם על זה ואולי עוד דבר אחד - לא מסתגרים בתוך התבנית הסטרייטית רבת העוצמה והכוח. זה קל, זה נעים, זה המסלול המהיר, אבל זה לא בהכרח הדבר הנכון לעשות. כי התבנית הסטרייטית היא כלא, ובינינו, היא גם לא מאה אחוז אמיתית. אף אחד הוא לא מאה אחוז שום דבר, לכולנו יש הרצונות והתשוקות וההגדרות הספציפיות המדויקות רק לנו, גם לך ח"כ מיקי זוהר היקר, גם לכם חברי ארגון בוחרים משפחה.
>> 20 סיטואציות שכל הומו מהפריפריה מכיר היטב
>> "בת הזוג שלי אנסה אותי - וזה מה שעברתי אחרי"
>> 6 ספורטאים שמצאו עצמם במרכז שערוריית מין גאה
שבועיים וקצת לפני הבחירות בואו לצפות בפרק הקווירי של "יוצאים מהכלל" ובמסע המפתיע והמשוחרר שעשינו, "קוויריות זו בחירה פוליטית, הצהרתית, בחירה מתנגשת", אומרת לי לקראת סוף הסרט טל(י), "זו בחירה לדבר על הסדר הקיים, לשאול עליו שאלות, לא להחליק בנוח". כמה שהיא צודקת. אז הבחירות מתקרבות חברים. לא חשוב מה תצביעו מאחל לכם שבחיים תעשו את הבחירה הנכונה, המדויקת, האותנטית, האמיתית, שתעשו את הבחירה שלכם.
