תדמית וציפיות. כולנו חיים בתוך סטים של מסרים סביבתיים מפורשים ולא מפורשים, שבאופן מתמשך ובלתי נגמר לוקחים גם חלק בעיצוב האישיות שלנו כבר מרגע הלידה (ויש מי שיאמר שגם לפני). אנחנו כחברה מלמדים בנים, למשל, שהם חזקים, לא בוכים, אמיצים, חרוצים ותקיפים, בעוד אנחנו מעודדים בנות להיות עדינות, יפות, שקטות ורגישות.
ברור מאליו שהתדמית החברתית שיש לנו על אישה או על גבר היא מאוד צרה ולא מתארת כמעט אף אדם. יחד עם זאת, אנחנו כבני אדם באופן טבעי, מייצרים לעצמנו תבניות בראש שדרכן אנחנו מבינים את העולם. זה מקל עלינו ומאפשר לנו להתנהל באופן יעיל יותר, אם כי אנו נשארים עם דעות קדומות, במידה כזאת או אחרת. אנחנו יכולים להילחם בהן, אנחנו יכולים לנסות לעדכן אותן, אבל הציפייה שאנחנו כחברה נצליח למגר דעות קדומות היא לא ריאלית ולא סבירה. לכן כל שנותר לנו הוא להכיר בדעות הקדומות שלנו, כל אחד בשלו, לנסות לאתגר אותן ולהיות מודעים אליהן ככל האפשר.
אבל אחת הבעיות עם דעות קדומות, היא שהן מייצרות לנו כל מיני סוגים של "אחרים". כל מי שהוא לא אנחנו או דומה לנו, מתוייג אצלנו בראש כסוג של אחר. ככל שהאחר הזה יותר שונה מאיתנו ואנחנו פחות מכירים אותו, כך הדעות הקדומות שלנו לגביו הן יותר יציבות ונוקשות. זה מה שפעמים רבות יוצר את הדיכוי והאפליה שאנחנו מכירים על בסיס גזע, מין, מיניות, דת וכו׳.
הבעיה הזו מחמירה כשאותם אחרים מפנימים את ״האמיתות״ הללו לגבי עצמם, ומצמצמים לעצמם את חופש הבחירה כיצד לבנות את חייהם וכיצד להתנהג בהתאם למה שהם כבר מאמינים שראוי ורצוי.
השבוע יצא לאקרנים סרט הביכורים של הבמאי והתסריטאי יובל הדדי, "15 שנה". הסרט מתאר את מערכת היחסים של יואב (עודד לאופולד) בן ה-42 ודן (אודי פרסי) בן ה-38, וסוגיות הנוגעות לזוגיות, הורות, משפחה וגיל. למרות שפער הגילים ביניהם לא גדול, הם מייצגים באופן יפה שני דורות של הומואים בארץ – המבוגר ביניהם עוד נאבק בהומופוביה מופנמת ונלחם על זכותו להיות מי שהוא, ללא כניעה, לכאורה, לתכתיבים של החברה ההטרונורמטיבית. זה מתבטא בסרט בעיקר בהתנגדותו הנחרצת להביא ילדים לעולם, אבל כמובן לא רק.
בן זוגו לעומתו, צעיר יותר, ומבחינתו המאבק הוא פחות על שונות והזכות להתקיים כשונה, ויותר על הזכות להיות כמו כולם - במקרה זה להביא ילדים ולהיות משפחה ככל המשפחות. עצם יצירת הסרט הזה בתקופה זו, שעוסק בבעיות ״פריווילגיות״ לכאורה במאבק הלהט״בי, מסמלת איזשהו שינוי בתפיסות ובמסרים של אותו המאבק, ומזכיר במידה מסוימת סיפור קלאסי על גיל ההתבגרות. מעניין לראות את זה בא לידי ביטוי בצורה יפה בסרט, כשאנחנו מקבלים הצצה למערכת היחסים של יואב ודן, בכאילו אמר הבמאי שזה הזמן להתבגר, ולהתחיל לעמוד בסט ציפיות חדש.דיוק כשהם חוגגים 15 שנות זוגיות –
כיום, לאט לאט אנחנו מתחילים לראות איך הם נהיים הורים ומשפחות. אם פעם היה קשה לחברה לדמיין שני גברים מגדלים ילד ביחד, כיום המאבק המרכזי של להט״ב והומואים בפרט הוא על הורות ומשפחה, ואף זוכה לתמיכה ציבורית יחסית רחבה. אם פעם להט״ב נאבקו בשביל הזכות והלגיטימיות להיות אחרים ושונים, היום הם נאבקים כדי להיות כמו כולם. כשאנחנו מסתכלים ספציפית על החברה הישראלית הדבר מיתרגם להורות, רצוי ביולוגית.
באותו האופן נהוג לראות ביציאה מהארון וקבלה חברתית מעין שחרור - אם בתוך הארון יש צורך ״לשחק משחק״ ולהסתיר את האישיות והזהות האמיתית, אזי אחרי שיוצאים ממנו ומתקבלים בחברה, אפשר להשתחרר ולבטא את הזהות האמיתית.
האם יכול להיות שמדובר במעבר ממערכת ציפיות אחת לאחרת?
למעשה, כשנער יוצא מהארון הוא יכול להפסיק ״לשחק אותה סטרייט״ ולנסות לעמוד בציפיות של גבריות הטרוסקסואלית. יחד עם זאת, באותו רגע הוא מתחיל לאמץ זהות של להט״ב, ומצופה ממנו להתנהג כמו שלהט״ב "מתנהגים". אם פעם זה היה להיות שרירי, צעיר, מצחיק ואופנתי, כאמור, היום זה כולל גם לקבל על עצמו להיות הורה. מערכת הציפיות קיימת, ורק התוכן שלה השתנה. היא עדיין משומנת ויעילה ומניחה את מלוא כובד משקלה על האדם הפרטי.
>> "בכל מקום הייתי 'עומר ההומו'"
>> 12 סיפורי אהבה גאים שעשו היסטוריה טלוויזיונית
>> "לא רצינו שהאבא יהיה מעורב יותר מדי בגידול הילד"
ג׳ודית באטלר, הוגה בולטת בתיאוריות פמיניסטיות וקוויריות, הציגה זאת יפה, כשהסבירה שהתנועה הפמיניסטית, בהבנייתה את הנשים כקבוצה אחת, מחקה את האינדיבידואליות שלהן. אם כולן מצופות להיות חלק מקבוצה מסוימת של נשים, זה מוחק מאפיינים שונים של נשים שונות, המרכיבים כל אישה כאינדיבידואל. באופן דומה, אם אנחנו מצפים מהומואים להתנהג כמו הומואים, אנחנו משטחים את כולם ומונעים מהם להיות מי שהם מרגישים שהם או מי שהם רוצים להיות.
שי בראונשטיין ונטלי מור, עובדים סוציאליים, מטפלים בקהילה הגאה ובעלי הקליניקה הפסיכו-סוציאלית בתל אביב.